היכה בנו ברק לפני כחודש, עם נפילתו של ליאור ארזי ז"ל, בנם של אורית וניר, אחיהן של מורן, סיוון ונטע ובן-זוגה של מאיה. הכאב, הצער והיגון השאירו את המשפחה, החברים וכלל קהילת הקיבוץ מיותמים וחסרי אונים. רבים מאתנו הכירו את ליאור מההספדים יותר מאשר מהיכרות אישית אתו ועם פועלו הייחודי, הצעיר ואוהב החיים והאדם. קריאת הדברים המובאים כאן נותנת מושג חלקי על הבחור הנפלא הזה. 

אנו במערכת העלון ובקיבוץ, מחבקים גם את אילן שבמשך שנים מדפיס במסירות את העלון. אילן ומשפחתו איבדו את בתם רוני שטרית ז"ל שנרצחה במסיבה ברעים. יהי זכרה ברוך.

חיימק'ה ורדי ז"ל, ותיק הוותיקים כאן, נפרד מאתנו עם תחילת המלחמה, שנסיבותיה נחסכו ממנו. חיימק'ה הותיר כאן חותם ייחודי בנוי הקיבוץ, ממנו נהנים כולנו ואליו שואפים בנינו הצעירים לחזור בתום מסעות הנדודים. 

כפי שתקראו בעלון זה, פעילות ההתנדבות כאן היא עצומה ומגוונת, בהשתתפות חברים וילדים רבים. כפי שתשמעו מהמתנדבים שרק מעטים מהם מוזכרים כאן באופן אישי, הפעילות הזו שהיא לעיתים נטל לא פשוט, נושאת בחובה גם סיפוק שבנתינה ובעזרה לאחרים, המשנות את פני הקיבוץ וחושפות צד חיובי של דמות הקהילה שלנו. 

לכל המתנדבים המוזכרים כאן באופן כללי, יש להוסיף ולציין את אלה שהתנדבו לצה"ל בנסיבות החמורות אליהן נקלענו, למרות שסיימו כבר את שירותם במילואים ובקבע. אלו הם ביטויי פטריוטיות ואלטרואיזם הראויים להערכה והוקרה. 

אסיים עם דברים שכתב מוקי צור לאחרונה: "יותר ממאה שנים למדנו לבנות. מה שייבנה לא יהיה מנותק ממה שנבנה, ינחש את העתיד אך יישא את הפצע של היום, את השבר והתהייה. עתה התדהמה עובדת. גם הכעס והכפירה. גם הסירוב להאמין בסיוטי הלילה העקשניים כל-כך. כל זה ייכנס לדברי הימים לתבונת קהילתנו השיתופית, לשורשים שלה ולצמרת. אין הדמעות מכבות את הלפיד ואין הצער מוחק את התקווה. זו התקווה שלא נותנת לעצום את העיניים ולא מכבה את הלבבות הסוערים. זו היא התקווה בת האלפיים, זו התקווה הצעירה בת הימים האיומים האלה".