הריחות, הפריחות, הזריחות, כולם יחד מעידים שהוא כאן – האביב.
"נסער ומשולהב ומתיז ניצוצות / אביב עול ימים וסוער וסופו / כבר כתוב בעלי ניצניו / אבל הוא מסתחרר / כפרפר במעופו / וכמוהו נצחי בעיניו".
רק מעטים כמו גרוסמן יכולים ללכוד את העונה הקצרה הזו במילים, עונה שנראה כי הולכת ומתקצרת בכל שנה.
"קצר פה כל כך האביב / קצר וחטוף ושובר את הלב / לחשוב שהוא תכף ידעך / מבטו רק נפקח / אך התחיל ללבלב".
והשנה במיוחד, העונה הזו המבשרת בדרך כלל על התחדשות והתחלות, היא קצרה ועצובה יותר מכל שנה אחרת.
"רק ניתן לי / ותכף נלקח / נדיב ונסער / ומכאיב/ קצר פה כל כך / האביב".
המלחמה עדיין כאן, דורסת את האביב ומאיימת להשתלט גם על הקיץ השחון שיבוא אחריו.
"יש רגע קצר בין אדר לניסן / שהטבע צוהל בכל פה / הוא שופע חיים / שיכור ומבושם / איך שיופי יכול לרפא".
וכשמסתובבים בקיבוץ בימי האביב הפורחים הללו, אפשר לראות עצי רימון שהופכים אט אט לאדום ארגמן, למשל בקצה הדשא של אמא שלי.
כמה שניות אחר כך, נזכרים שהרימון הגיע לפה מאיראן לפני 5,000 שנים ובימים אלה מגיעים דברים אחרים מאיראן לכאן.
"עוד רגע ייבּול ויצהיב / כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת / קצר פה כל כך האביב".
וכמו בחצי השנה האחרונה, גם האביב העצוב הזה, עם המועקה בלב ועם הריחות, הצבעים והתחושות שלו, נפרש על דפי העלון.
מוזמנות ומוזמנים לקרוא.
Share this post
