ביום הכיפורים, אני תמיד על הדשא.

מקפיד על זה, כל השנים. להיות על הדשא, בבוקר, עם השקט והשמש החמה. לפעמים עם כדור.

עבורי, זה יום הכיפורים – על הדשא, עם השמש, השקט ולפעמים גם עם כדור.

ברגל.

זה כך מאז יום הכיפורים בו הייתי בן שש. אז הוא נפל על 6 באוקטובר.

1973.

יצאתי עם אבא אל הדשא, לשחק כדורגל. היה שקט והייתה שמש והיה כדור ברגל.

לא זוכר כמה הספקנו לשחק, אבל זה לא היה ארוך.

לפתע רץ נער, ממול על השביל.

אבא אומר עד היום שזה היה צפריר בן אור, לי איכשהו יש תמונה של חנן שרי בראש.

נער רץ על שביל, נושא בשורת חדלון ומוות.

"אורי, התקשרו מהצבא לטלפון במזכירות, אתה צריך לחזור מהר".

אבא היה מ"פ בחטיבת שריון שסיים שירות מילואים ברמת הגולן רק זמן קצר לפני כן.

כשחזר מהמילואים לקבוץ, אמר לאמא לא לפרק את התיק כי בקרוב תהיה מלחמה.

הכל עדיין מול עיניי – ההתארגנות המהירה בבית תוך שאני עדיין עומד על הדשא, עם הכדור, מחכה לאיזו תנועת רוורס שתחזיר את אבא אל הדשא, אל המשחק, אל השקט.

ובמקום זאת אנחנו רצים איתו אל מגרש החנייה, עליו עומד כיום הבית של אחותי ונפרדים.

אבא נסע אל תופת הבזלת והאש בגולן ואני חזרתי אל הדשא, בלב כבד של ילד בן שש שיודע שדבר מה מתרחש, דבר מה שאינו מבשר טובות, אך כמובן שאינו מצליח לתאר לעצמו.

כשבועיים לאחר מכן אבא חזר כדי להתארגן לירידה אל "אפריקה", כפי שנקראה אז החזית המצרית.

לא היה לו זמן לכדורגל בשמש על הדשא.

אבל אני, ביום הכיפורים אני תמיד על הדשא

נסעתי איתו לנתב"ג. כמו בסרט "שיער" היו פזורים אלפי חיילים על המסלולים, תמונה שנצרבה ברשתית, במוח ובלב שלי לכל החיים, הרבה לפני שהבנתי את משמעותה.

משם המריאו המטוסים אל "אפריקה", נושאים עימם גם רבים שלא ישובו.

ביום הכיפורים אני תמיד על הדשא.

אבא חזר סופית אחרי 241 ימים ולילות. עטוי זקן עבות ועטוף בהרהורים.

לא רק הוא.

כפי שתיאר מוטי זעירא בספרו "צרור חיים", גם הקבוץ, גבעת חיים איחוד, עבר את המשבר הקשה בתולדותיו עת נהרגו שמונה מבניו במלחמה.

אני מקפיד על זה, כל השנים. להיות על הדשא, בבוקר יום הכיפורים, עם השקט והשמש החמה. לפעמים עם כדור.

ומאז שחזרתי לקבוץ, יש בכל יום כיפורים גם את הרגע הזה בו אני נושא את העיניים אל השביל.

אבל אף נער לא רץ עליו, נושא בשורת חדלון ומוות.

יש רק שקט, שמש ולפעמים כדור ברגל.

ובלב.