"לא משנאת האויב, אלא מאהבת הארץ"

לפני שבועיים הסתובבתי בתל אביב מיד אחרי שיצאתי מהבסיס, על מדים. איש זקן בא אלי ואמר לי:

"תודה לך. בזכותך אני חי פה, במדינה הזאת שאני כל כך אוהב". כל כך התרגשתי שכל מה שיכולתי לעשות זה לתת לו חיבוק ולהגיד לו, שבשביל אנשים כמוהו התגייסתי.

החלום שלי היה להיות לוחמת, מהסיבה הפשוטה שצה"ל דומה לחיים האמתיים בדבר אחד – ככל שאתה נותן מעצמך יותר, ככה צה"ל נותן לך בחזרה. הייתי נחושה לעשות משהו שלא אעשה לעולם אם לא בצה"ל, ולא עניין אותי כמה זה מסכן חיים.

בגלל הפרופיל הנמוך שלי לא יכולתי להתגייס ללוחמה, אבל משהו אחד שכן למדתי מאז שהתגייסתי – הצבא יוצר תחושת אחווה ורעות בין אנשים, שאין דומה לה בשום מקום אחר. החיבור בין אנשים בתנאים הזויים וקיצוניים לעיתים, פותח דלת לחוויות מטורפות שישכיחו את כל הרגעים הקשים, ויגבירו את הרצון שלך לתרום למדינה. לא משנה אם נבחרת לשרת בקרייה או בחברון.

כולם בצה"ל אוהבים להתלונן כשתופרים אותך בשמירה, או כשסוגרים שבת הפתעה, אבל האמת היא – כל זה לא מעניין אותי. עוד יום, פחות יום, באתי לתרום למדינה הזאת, להמשיך את הדרך של אלה שיצאו להגן על המדינה ולא חזרו. וביום הזיכרון במיוחד, יום אחד בשנה, אני לא היחידה שחושבת ככה. להפך, כולם מרגישים ככה. כל החיילים שמסביבי, האחים שלי, מרגישים תחושת שליחות אדירה – ובצדק.

אני אוהבת לצאת על מדים בחמישי, אוהבת ללכת לטקסים צבאיים ולהכיר אנשים חדשים מיחידות אחרות. אני אוהבת את הקשר שאני יוצרת עם אנשים ששונים ממני בתכלית, רק על בסיס מכנה משותף אחד – היותנו חיילים. ואני יודעת, שבזמן מלחמה, החייל שלפני רגע התווכחתי איתו, יעשה הכל שאשאר בחיים.

אני אוהבת להרגיש חלק ממשהו גדול יותר, חשוב יותר.

עם כל הקושי שיש במסגרת כמו צה"ל, וטפו טפו לא חסר… בשביל זה התגייסתי – בשביל תחושת האחריות והשליחות, שיש אנשים בבית שתלויים בעבודה שלי. התגייסתי כדי להתגאות בארץ הזאת, בבית שלי.

אני כותבת את זה, שבוע בדיוק לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. היום היחידי שחיכיתי לו מאז שהתגייסתי. אני מרגישה שזה מחובתי להתגאות באדמה הזאת, שעבדנו קשה ועדיין עובדים לשמור עליה, מחובתי לזכור את אלה שנתנו את הכל עבור המדינה. שלא פחדו לא לחזור בסוף הקרב. אלה שגורמים לי להרגיש שלמרות הבעיות, אני לא רוצה לגור בשום מקום אחר, ושצה"ל היה הבחירה הכי טובה שעשיתי.

יום הזיכרון השנה מרגיש שונה. כל חלל גורם לצביטה בלב, כאילו היה אח שלי, למרות שמעולם לא נפגשנו.

וברגע אחד, עוברים מעצב לשמחה. איך אפשר עוד באותו ערב של יום הזיכרון, לעבור ממצב קיצון אחד לאחר, לשכוח לרגע מכל החיילים שנלחמו על החיים ושמרו על המדינה, אם זה בשדה הקרב או בפיגוע המוני.

אבל האמת היא, שהעצב לא עוזב אף פעם, הוא רק נמהל בגאווה לאומית. זה מה שאני כל כך אוהבת ביום הזיכרון ויום העצמאות, את ההרגשה שאנחנו סוף סוף מדינה אחת, שכולם בשביל כולם, גם אם הכל בוער. תחושת הגאווה על היותנו מדינה קטנה אבל בלתי מנוצחת. התחושה שזה לגמרי שלנו, ובזכותנו.

האמת היא, שאני פשוט שמחה להיות חיילת, אולי בעתיד מפקדת. אני אוהבת את המדינה. אוהבת את הרצון של אנשים בגילי לתרום, גם אם הם נאלצים לסכן את חייהם. אוהבת את התמיכה הקולקטיבית ברגעים קשים, ואת הנכונות של האנשים להיות שם בשביל האחר, גם אם אתה לא מכיר אותו.

אוהבת את הגעגוע הבלתי מוסבר לחללים שנפלו במערכות ישראל, למרות שלא הכרתי אותם מעולם, הרי ברור שהם האנשים הכי טובים שהיה למדינה הזאת להציע. אוהבת את תחושת הביטחון שיש במדינה, בגלל צבא העם.

בעיקר אוהבת את ההבנה שיש לנו במה להתגאות. יש לנו ארץ נהדרת. 70 זה ה-20 החדש, והיא רק משתבחת עם השנים.

יום הזיכרון השנה מרגיש שונה, יום העצמאות עוד יותר. מרגישה צורך לומר תודה למדינה שלי, שאני כל כך אוהבת. לכל החיילים שלא חזרו מהקרב ובזכותם אני כאן היום, כותבת לכם. לכל הדברים הטובים והפחות טובים שעוברים עלי יום יום, והופכים את השירות שלי למשמעותי. עד כמה שקשה להודות בזה, אני חושבת שצה"ל הוא אחד הכלים החשובים לאנשים בגילי ורק בגלל זה אנחנו העם הנבחר. טובים יותר.

והשנה, אני אעמוד זקוף יותר בצפירה. ואשמח שהמדינה שלנו, זקנה ככל שתהיה, היא עדיין שלנו – בזכות האחים שלי שמעולם לא הכרתי.