זהו סיפור על גרביים, ועל רוזן מתרושש ומשרתו הנאמן. אבל הוא גם על החיים שלנו.
מספרים על הרוזן נ' שירד מכל נכסיו, ולא נשאר לו אלא זוג אחד של גרבי משי ומשרת אחד. המשרת הנאמן היה ממהר לתקן כל חור שצץ בגרביים, כדי שאדונו יוכל להמשיך להתהדר בגרבי משי. יום אחד אזל כל הכסף והרוזן ומשרתו לא יכלו עוד לקנות חוטי משי; אבל אצל המשרת הזקן נותר עדיין מלאי של חוטי צמר. בלית ברירה, הוא עבר לתקן את גרבי המשי בחוט של צמר. לאט לאט נהפכו יותר ויותר חלקים של הגרב לצמר, והדילמה היא: באיזו נקודה חדלו גרביו של הרוזן נ' להיות גרבי משי מתוקנים ונעשו גרבי צמר?

אז מה לנו ולגרביים של רוזנים מתרוששים? הנושא כמובן הוא לא הגרביים, אלא המהפך שנעשה בהם. נזכרתי בסיפור הזה כששמעתי חבר אומר תוך כדי שיחה על שיוך הבתים אצלנו "די, זה כבר לא קיבוץ. תכניסו את זה טוב טוב לראש. הקיבוץ מת, איש כחפצו יעשה" (לשם הגילוי הנאות, זהו חיבור ועריכה של כמה התבטאויות של חברים ששמעתי במשך הזמן).

הקיבוץ עובר (אולי בכיוון הפוך) את אותו מסע שעברו גרבי הרוזן. את החור שהותירה אחריה כל אבן שנפלה מחומת השיתופיות סתמנו בתיל של פרטיות. אחת הסיבות להתעקשות לשמור על התואר קיבוץ קשורה למיסוי, שהיה נוח יותר ליישוב "קולקטיבי". גם זה כבר איננו. החור הבא שנצטרך לתקן הוא כנראה מחירי העתק שעומד לעלות לנו מהלך שיוך הבתים. האם נרצה לתקן אותו בחוט צמר, או נחזור לחוט המשי?

אי אפשר לנתק את השינוי שעברה ההתיישבות הקיבוצית ממה שנקרא בשנות ה-80 "משבר הקיבוצים", אם כי נכון יותר לקרוא לו "משבר הבנקים". אלמלא חששו הבנקים מאובדן החזר ההלוואות שנתנו לקיבוצים, איש לא היה דואג להצילם. גם אי אפשר לנתק את ירידתם מנכסיהם מהשינוי הסוציו-כלכלי שחל בישראל מאז עליית הליכוד לשלטון. סופר לי, שקצת אחרי נצחון הליכוד בבחירות 77 אמר אחד מראשיו ליו"ר חברת העובדים דאז (למי שלא יודע, חברת העובדים היא הארגון האחראי למפעלים הכלכליים של ההסתדרות) שהליכוד לא צריך להילחם בקיבוצים, הוא יכול לייבש אותם. וזה מה שהיה.
להפתעת רבים, הקיבוץ כמושג נהג בדומה לצמחים הגיאופיטים. מה שמתחת לאדמה יבש, אך מתחתיה ממתינים הבצל או הפקעת עד שירווה אותם גשם חדש. אמנם חלק מתכונותיו אבדו, אבל הוא הצמיח לא מעט יישובים פורחים ומשגשגים, ביניהם גבעת-חיים שלנו, שהצדיקה בכך את שמה.

אפשר לחלוק על השאלה שמעבר להגדרה הפורמלית, האם הקיבוץ המשתנה ראוי עדיין לשם קיבוץ, מאחר שתכונתו העיקרית של הקיבוץ הקלאסי היתה השיתוף (נעזוב לרגע את עניין השוויון, שהוא בעייתי יותר). למרבה הצער, ונעבור כאן למדעי החברה, ההפרטה והוויתור על השיתוף הפכו את הקיבוץ ממה שהיה – חברה שחבריה הם חבר'ה ולרוב יש להם מרכיבים משותפים, ובעיקר חזון משותף – לקהילה, שאנשיה הם קהל ללא מכנה משותף ולכל אחד מהם סיבה משלו, ורק פה ושם האינטרסים מתחברים. אם חברה היא תוצר של חיבור, של עשייה ביחד, הרי קהילה היא תוצר של התקהלות, התאספות של אנשים למקום שבו הם מקווים למצוא משהו מסקרן, או משהו שישפר את מצבם הקיומי. ביישוב שהוא חברה כל אחד מכיר את כולם.

היום כשאני עוברת בקיבוץ אני פוגשת מלא פנים לא מוכרות. פעם היינו הרבה ביחד, היום אנחנו יותר הרבה, אבל הרבה פחות ביחד. לי זה חסר.