לא כל יום מגיע אלי סיפור מדהים כזה. הפעם הוא הגיע במייל, והחלטתי לשתף אתכם בו. אבל לפני כן – משהו חשוב:

אנשים משתייכים לארבע קבוצות:

1. "אלה שאינם מאמינים בשום דבר מֵעֵבֶר לחמשת החושים הבסיסיים שלהם".

2. "אלה שפתוחים לאפשרות שיכול להיות משהו מֵעֵבֶר לחושים האלה".

3. "אלה שמאמינים בבירור שקיים משהו נוסף".

4. "אלה שיודעים שיש משהו נוסף".

לא משנה, לדעתי, לאיזה קבוצה אתם משייכים את עצמכם – הסיפור הבא ידהים אתכם, ממש עד עמקי לבכם.

"דביר עמנואלוף הוא החייל הראשון שנהרג במלחמה בעזה בעופרת יצוקה. אביו נפטר שנתיים קודם ממחלה ממארת. ודביר, כבן היחיד בין בנות, נשא בכל העול יחד עם אימא שלו. המוות שלו גרם לצער גדול במיוחד, בשל היותו בן יחיד. נשארו רק נשות המשפחה.

ביום הולדתו האחרון, התאספו כל החברים והמשפחה מסביב לקברו, הביאו שתילי פרחים וסידרו חלקת קבר יפה עבורו. במהלך האירוע אימא שלו סיפרה לכולם את הסיפור המדהים הבא:

 לילה אחד לפני שהלכה לישון, פנתה אל הקב"ה בקול רם וביקשה ממנו: "תן לי סימן. תן לי חיבוק אחד מדביר כדי שאדע שלא הכול היה לשווא". והלכה לישון.

באותו שבוע, אחת הבנות שלה ביקשה ממנה לבוא איתה ל"חוצות היוצר" בירושלים. הייתה אמורה להיות שם הופעה של מאיר בנאי. האֵם לא כל כך רצתה, אבל לא רצתה לצעֵר את הבת ולכן הסכימה והלכה איתה. בלי הרבה חשק ובלי הרבה שמחה.

המופע התקיים בבריכת הסולטן.

בעוד הנגנים מתמהמהים, מכוונים את הכלים, וההופעה מתעכבת קצת, ניגש אליה ילדון קטן כבן שנתיים, זהוב תלתלים וחמוד להפליא, ונגע בכתפה.

דליה, שהיא גננת במקצועה, נכנסה איתו לשיחה:

"איך קוראים לך?" – "אשל".

"אתה רוצה להיות חבר שלי?" – "כן".

"אתה רוצה לשבת לידי?" – "כן".

ההורים, שתי שורות מעל, צופים באשל שלהם 'מטריד' את הגברת וקוראים לו לחזור אליהם. והיא, דליה, מרגיעה אותם ואומרת שהכול בסדר, ואז אשל הקטן מספר לה שיש לו אח תינוק ששמו דביר…

כולה מתחלחלת מהשֵם, עולה דליה שתי שורות למעלה אל ההורים של אשל. רואה את התינוק בעגלה ואומרת להם בחצי התנצלות:

"אם לא איכפת לכם שאני שואלת, בן כמה הבן שלכם?" – "בן חצי שנה".

"הוא נולד לפני או אחרי 'עופרת יצוקה'?" – "אחרי".

וסליחה באמת, שאלה אחרונה, מדוע קראת לו דביר?"

ואז האימא של אשל ושל דביר מספרת לה:

"אני קצינת נפגעים בצה"ל, וכשהייתי בסוף ההיריון עם דביר, הרופאים חשדו שהם מגלים בתינוק מום מאוד קשה, אבל מכיוון שזה היה ממש בסוף ההיריון כבר לא ניתן היה לעשות כלום, אלא לחכות ללידה ולראות אם יש מום או אין.

וכך, האימא – שירי – הלכה הביתה אחרי הבדיקה ובבית שמעה על נפילתו של דביר במלחמה. מייד עשתה "עסק" עם הקב"ה:

"אם אתה מוליד לי תינוק בריא, אני מבטיחה לקרוא לו דביר ע"ש החייל דביר שנהרג".

דליה – האימא של דביר החייל, נשארה פעורת פה, ואמרה להם:

"אני אימא של דביר."

ההורים הצעירים לא האמינו לה.

"באמת, אני אימא של דביר."

שוב הם לא האמינו לה ושאלו: "איך קוראים לך?"

"דליה. דליה עמנואלוף מפסגת זאב."

559

סיפור אמיתי לגמרי – שירי להב ובנה דביר. מתוך אתר NRG

ואז אמרה אימא של דביר התינוק: "קחי את דביר על הידיים. הוא רוצה לתת לך חיבוק".

כמובן שמאז שתי המשפחות אימצו אלו את אלו, ושירי, אימא של דביר ואשל, כקצינת נפגעים מלווה את דליה לאן שהיא הולכת ועוזרת לה בכל מה שנחוץ.

ואתם? אחרי שקראתם סיפור זה של עוצמה במה אתם מאמינים?

ולי תמיד עומדות דמעות בעיניים, כשאני קוראת את הסיפור הזה, כי נוגע מאוד ללבי המפגש הזה עם המופלא ממני, עם הסוד שנמצא מאחורי הכול והוא זה שנותן טעם לחיים

שלי ולמוות שלי ולחיים של האהובים עלי ולמוות שלהם

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896