"ומה אתם מתכוונים להכין ליובל ה-50?", שאלה סימה שרי שרשמה את הסיכום, וחנוש ענתה: "אני רוצה שהצעירים, הם שיעשו לפי הבנתם (ואני מקווה שהם ירצו לעשות)".

וסימה סיכמה: "דור הולך ודור בא. אבל אפשר לחשוב! בסך הכל, בני כמה יהיו אז אנשי הצוות המוביל של היום…"

 וחלפו להם עשרים שנה…

"בגדול", אומרת חנוש, "אני חושבת שזו שנה שנצרבה בתודעה של הקהילה שלנו. זה היה מעין רגע של התרוממות רוח. משהו שיזין ויפרה את השנים הבאות, ויהיה סמן שיוכלו ללכת לאורו. אנשים יעלו זיכרונות, ידברו על ההצגה ההיא שהעלו בשנת ה-60 ויאמרו – גם אנחנו רוצים לעשות משהו דומה".

חנוש מזכירה את טקס אבן הפינה של שכונה א' החדשה שריגש צעירים ומבוגרים כאחד. איך אנשים בגיל הזהב, שהיו צעירים בטקס המקורי, מחו דמעה בסתר. השחזור והאירוע בכללותו יצר שילוב בין דורי והעניק חיבור מיוחד בין משפחות שהחלו בתהליך בניית השכונה לבין החברים והמשפחות שמתגוררות בקיבוץ. גם הילדים נהנו באירוע ועמדו בתור כדי לצקת את המלט לאבן הפינה. עוד שנים רבות יבואו אנשי העלון של הקיבוץ וישאלו "ואתם זוכרים היכן הייתה אבן הפינה של שכונה ב' החדשה?" וכל אחד יהיה בטוח שהוא יודע בדיוק היכן היא הייתה…

 משפוחה

חנוש עושה הקבלה מעניינת בין קהילה למשפחה. הקהילה מעצבת את עצמה על פי לוח השנה כמו היחיד או המשפחה. גם לקהילה יש תאריכים ויש ימי הולדת. "זה בונה את האגו של הקהילה", היא אומרת בחיוך, "ואם יש יובל, על אחת כמה וכמה".

"חגיגות של עשר, עשרים או שישים שנה ומעלה מאפשרים ליישם את הדברים שלא מיישמים בשנה רגילה." אומרת חנוש. יש התגייסות כוללת של חברים וגם אנשים שבדרך כלל בשוטף לא מתגייסים, פתאום מטים שכם ומרגישים שהם נרתמים ותורמים.

"אבל!" אומרת חנוש בנימה שכולם מכירים. "זהו גם ציון דרך וגם מקום לחשבון נפש".

"לא חייבים להיות רק אטרקטיבים ובומבסטים. צריך גם לעצור ולחשוב על הקווים המנחים אותנו כקהילה, על הביחד, על המשמעות העמוקה של החברה כחברה ועל הנגזרות ממנה. לחדור פנימה, ולבנות את ההווה שלך ושל המשפחה ואת העתיד של ילדך בקהילה".

בשנת הארבעים, מספרת חנוש, יצאו כל חברי הקיבוץ לסדנאות בגליל וזה העניק רבות לחוזק החברתי, לזהות הקהילתית, לקשרים הבינאישיים ולחדירה לעומק לתוך הנושאים שהיו אקטואליים באותה עת בקיבוץ.

"חג יובל הוא מחווה להורים ולמייסדים שהכינו לנו מקום כה יפה. כבוד לאלה שעדיין איתנו וכבוד לאלה שכבר לא איתנו", מסבירה חנוש.

 באים מאהבה

"האנשים שעשו ועבדו למען הצלחת האירועים השקיעו את כל מרצם ואהבתם מתוך ראייה שצריך לעשות את הדברים נכון ובצורה הטובה ביותר. הם אלה שבמסירות ובאהבה תרמו רבות להצלחת האירועים, ודוגמאות יש הרבה: כמו מירל'ה כפרי שישבה בחזרות ערב-ערב, ענת אופיר שלא עזבה ולא שחררה מרגע הכתיבה וההפקה ועד לערב ההצגה, פתי שעבדה בכל כך הרבה טאץ' ורגישות עם המבוגרים כדי לשחזר את ההיסטוריה המקומית, דני ודינה בלונה פארק, אריק סיוון וניב בחורשות ובפינות הנוי, שלומית נחמני במשחק הטלוויזיה ועוד רבים אחרים, שמה הייתי עושה בלעדיהם? וערב השירה המקומית, ושירי הילדות והשלטים וה…

כאן חנוש מרשה לעצמה לשחרר אנחה גדולה של סיפוק.

"שנת השישים הייתה עשירה ומגוונת באירועים", מסכמת חנוש, "למבוגרים הייתה קורת רוח, לילדים שמחה והנאה, והרגעים הונצחו בפרויקט המרגש של הצילום 'בעין אוהבת'."

 העתיד כבר כאן

"נשאר טעם של עוד, ואני מקווה שהחלומות והרעיונות שלא הספקנו לבצע יתגשמו בעתיד. כי ככה זה, רצינו יותר ממה שיכולנו לעשות, והיה צריך לדעת גם על מה לוותר. ובעצם, מה שלא הצלחנו לממש יכול להיות המקום שממנו אפשר יהיה להמשיך בעתיד. ולא צריך לחכות לשם כך עשר שנים, אפשר גם לפני. כולנו כבר מבינים שכוחו של המקום הזה ייבחן בביחד שהוא יידע ליצור – בחגים, בערבי שבת ובעוד אירועים של היחיד והחברה.

אז הנה חלק מהדברים שלא הצלחנו לממש: לא הצלחנו לתת חיים חדשים בפינות השונות בקיבוץ. רצינו ליצור בחורשות הקיימות כמה פינות חמד עם אפיונים מיוחדים – מסלולים מיוחדים לילדים, פינות לפיקניק, מתקני כושר פעיל. להרחיב את גן הירק הקולקטיבי (ההתחלה כבר יצאה לדרך בעזרת כריסטופר וניב), להוציא לאור את אלבום צילומי המקום, להפיח חיים במחסן המשק ועוד ועוד.

לשקוע בפנטזיות זה נהדר. הלוואי וחלקן גם יצאו לפועל – זו תהיה באמת ההצלחה הגדולה של חג השישים, כי אין הצלחה גדולה מן ההצלחה הבאה".