רציתי לכתוב על מלחמת יום הכיפורים, אבל אחרי 7 באוקטובר, הכל התחרבש. מזמן כתבתי סיפור אלגורי בשם "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", בו הגורל הוא המוטו המרכזי. היה  שמח גם אחרי שנולדתי, בשנות השבעים, כשהגיעו ילדי וילדות הפרחים לגבעה, לתפוס את בנות ובני האלים. היה פה סקס, סמים ורוקנרול. המתנדבות פשטו חזיות ורחצו עירומות בבריכה והצוף היה מתוק מדבש

פרק שלישי

הוריו היו כה צעירים כשהגיעו לפלשתינה קצת לפני פרוץ המלחמה העולמית השנייה. הם יצאו מגרמניה הנאצית (יוצאי גרמניה כונו אז "יקה פוצים") טרם פרוץ המלחמה ובשנת 1935 עלו, אחרי הכשרה, להקים ישוב בהר שאף אחד לא רצה לכבוש.

עשר שנים אחר כך בטבריה (אז בירת הגליל) נולד בכורם בבית-חולים מעופש.

כשבועיים לפני היוולדו הורידו את אמו מההר, בסופת שלגים קשה ונוראה, על גבי פרדות לכפר גלעדי. שבועיים עמדה בין הסירים במטבח המשותף של אנשי השומר העברי ומשם פונתה לבית-החולים.

כמה ימים אחרי הולדתו הופיע האב המייסד. כשראה את הרך הנולד חשכו עיניו ומפיו נפלט המשפט הנורא: "הקוף הזה הוא לא בני, הוא הוחלף בטעות?!".

יחסיו עם אביו היו אמביוולנטיים מאוד. ציפו ממנו לגדולות ומשלא סיפק את הסחורה, גרם הילד לאביו מתחים, כעסים וחמת זעם. המצוינות שדרש האב מעצמו נדרשה גם מבכורו. מקסי העריץ את אביו אבל גם פחד מזעמו ומנחת זרועו. חיבוקים, קומפלימנטים ונשיקות היו מחוץ לתחום.

אנחנו הילדים, דור הבנים, נולדנו מתוך אידאולוגיה צרה של שוויון טוטאלי ואמונה בדת שכולם משפחה אחת. בכתובה היה כתוב: הרי את מקודשת לי ולכל חברי המשק ולכל מי שיש חשק. חצר הקיבוץ הייתה כל העולם וגבולות האופק היו השמיים והכוכבים.

את מיקה יצאתי לחפש וגם תרבות וערכים אוניברסליים.

אחרי ששת הימים עזבו רבים את הוריהם והגיעו לניו יורק. רובם חזרו למלחמה הבאה ואחד נקבר באדמה. אני, ג'ו וחנטש הקטן (כמו בשיר של יוסי בנאי) עשינו את מעשי הקונדס האחרונים בבית ברל, בסוף י"ב, שם גנבנו מכונית ופרצנו לחדר של מורה בכדי לחגוג עד אור הבוקר. בעקבות הלשנה גורשנו חזרה לקיבוץ וקבלתנו לחברות הועמדה בספק, לראשונה לא עברה ההצבעה פה אחד.

ג'ו עזב וכבר מזמן לא כאן, אחרי ששרד את כיפורים הנורא. חנטש הקטן החזיר ציוד בחווה הסינית לשם נשלח עם אחיו כשהגיעו מארה"ב. ג'ו ואני יצאנו לשוטט בדרכי אירופה, לשתות מצופן של נערות הפרחים ולספוג את התרבות האחרת ולנסות להבין את דור הפרחים שהגיעו לקיבוצים.

ואני את מיקה חיפשתי, את בת הקצין הגרמני מברלין. את כתובתה קיבלו ההורים שלו אחרי המלחמה, כנראה כדי לוודא שמקסי שרד את התופת של יום הכיפורים. בסופו של המסע באירופה הגענו לברלין המחולקת. שם היא גרה בקומונה ושם פגשתיה בשנית.

עד היום היא נשארה אניגמה לא מובנת. מה הביא אותה לקיבוץ בישראל וללימוד עברית, שפה שולית ולא נחוצה?

היא נולדה בברלין בשלהי מלחמת העולם השנייה, בת לקצין SS ולאמא גרמניה. מקסי לא הכיר את  בני משפחתה אבל אהבתו אליה הייתה עד כלות הנשימה.

אחרי שלושה ימים מוטרפים טסו השניים לניו יורק, חברו הטוב של מקסי הכיר את ניו יורק כאת כף ידו עוד מלפני מלחמת יום הכיפורים, אבל מקסי היה שבור מהמפגש, היא הייתה בשבילו כמו זו מהשיר "הולך נגד הרוח" של שלום חנוך: "פעם היא גן עדן / ופעם היא הגהינום". מקסי הרגיש כאיש הכי בודד בעולם.

אחרי שנתיים בניו יורק בדרך חזרה לבית הוריו ולקיבוץ, עבר מקסי בברלין ושוב נשבר לבו כשהיא לא השיבה לו אהבה. היא הייתה עדיין בקומונה עם כלב וחבר, אבל מקסי ראה הכל מהצד.

כשחזר, ניסה להקים משפחה עם בחורה שהכיר בניו יורק, אך לבו היה כל העת בברלין.

ואז "לבושה בשחור / היא הופיעה מתוך החושך / מלכת חלומותיו משוגעת על כל הראש". מהגיהינום הגיעה והרסה את הכל ושוב היא גן העדן והופכת רכבת לגיהינום. "אני לא יודע / אם היא הייתה / אמת או חלום". אבל בסוף כתב שלום חנוך משפט אלמותי: "תמיד חשוך יותר לפני עלות השחר".

היא הגיעה פעמיים אל מקסי, בפעם השנייה כשהאמריקאית עזבה היא נכנסה להריון. מקסי אהב אותה בטירוף ונראה שגם היא ואולי אהבה רק אותו בביתו ואת נתינתו ללא גבולות וביצועיו במיטה שהטריפו אותה.

מקסי קיבל חופשה וחזר לברלין ושוב הפך גן העדן לרכבת לגיהינום. זה היה אחרי שעברה הפלה וגם כריתת שחלות בגלל שהתגלה סרטן. באותו זמן הייתה למקסי חברה מתנדבת אחרת בברלין שכל כך רצתה בו  אבל לבו היה שבוי.

המאהבת השנייה מברלין הוציאה את מקסי לבילויים ויום אחד, כשהיו במועדון ספא, נפרצה המכונית והדרכון של מקסי נגנב, כך שהוא נתקע לחודש נוסף עד שבמקרה נמצא דרכונו.

מקסי לא שב יותר לברלין לתקופה ארוכה. במלחמת "שלום הגליל" הוא ברח לאוסטרליה מפני שלא רצה להיות בשר תותחים ומפני נערות צעירות שאהבו את יצועו, סקס, סמים ורוקנרול. כשחזר אחרי שנתיים של חופשה ומנוסה מהתופת בגבעה ובלבנון, גמלה בלבו החלטה שלא לחזור לברלין למרות שזו היה תוכניתו והוא שב לכור מחצבתו משוחרר וללא פחדים.

שנים רבות אחר כך חזר מקסי לברלין עם הוריו לטיול שורשים שארגנה אמו ואז פגשה בברלין שהייתה כבר מאוחדת. היא הייתה שמנה ולא יפה, נשואה לאחר וגרה בכפר במזרח ברלין. מקסי הלך שוב שבי אחריה למורת רוחו של אביו. אחרי מותה של אהבתו המאוחרת ("הוא לא ידע / איך היא חיכתה לו / בלילות") זו הייתה אהבה ללא תנאי.

השדכנית האולטימטיבית הצליחה בשידוך. ט"ו באב בקיבוץ בדרום, היה חיבור וגם חתונה אזרחית בקפריסין ואחרי שלמקסי נולדה בת, הסתיים המסע המטורלל.