"אליק נולד מהים", כתב משה שמיר  בספרו פרקי אליק או כפי שנכתב "במו ידיו". היום כתביו הם פאתטיים ונשכחים. אליק לא נולד מהים, הוא גם לא נולד מהשדות (הוא הלך בשדות) – אליק נולד כדמות במוחו הקודח של משה שמיר, יציר כפיו לדמות אחיו שנהרג במלחמה.

אליק נהפך לדמות מיתולוגית של "הצבר" האולטימטיבי, קיבוצניק חסון גוף ויפה תואר, ספורטאי ולוחם, עובד אדמה שומר- נוטר. בדמותו של אלכסנדר זייד ודודו מהפלמ"ח מהם אליק יצא ובדמותם נברא. דמותו עוצבה כתשלובת של הקוזק המזרח אירופאי וכפרא הבדואי. דמות הצבר הטיפוסי, מתוק מבפנים קשוח וקוצני מבחוץ. (בדמות הזו חשקו בנות האלים-הערלים, יענו המתנדבות שהגיעו בשנות השבעים).

חצי גוף ערום ויחף, רכוב על סוס אציל וללא אוכף, גופו שזוף, חטוב ושרירי קוביות, קוביות מעטרות את שרירי בטנו,  שערו צרוב שמש, שטני ומקורזל, בבת שחוק בעיניו הכחולות ויפה כפסלו של דויד. בת זוגו עוצבה כמיקה, ניצולת שואה, פולניה יתומה בלונדינית חטובה, כחולת עניים ויפת תואר, ייצוג מושלם של הגזע הארי.

בגין קרא לקיבוצניקים קומו-נאצים, אמירה בוטה ומקוממת, אך לא חסרת הגיון לחלוטין. הגרמנים ניסו להשביח את הגזע הארי באמצעים גנטיים, הקיבוצניק ע"י חינוך והקמת סביבה אחרת. אלה גם אלה היו מונעים מאידיאולוגיה שלא עמדה במבחן המציאות.

החינוך השיתופי היה צורך השעה, כשהחלוציות וכיבוש האדמה והעבודה בראש ובהעדפות עליונה, כך קראו לזה אז, כיבוש השממה, ההר ויבוש הביצה, הרחבת גבולות המדינה וכיבוש העבודה מידי הפלחים והבדואים המקומיים.

הורינו שיצאו לפני ואחרי מאירופה העשנה ומהשואה הגדולה, היו נחושים להקים מדינה עברית חדשה ולבנות בית ומבצר ובו לברוא את בניהם. בן המייסדים נברא בחלום הקולקטיבי של הוריו, כאדם חדש, טוב יותר, מוסרי וחזק, נקי מתחלואי הגולה.

השקפת עולמם נבעה בעיקרה מהסוציאליזם הנאור של מערב אירופה ומרוח הליברליזם ששלט באליטות המערב אירופאיות וגם מהתפיסות הרביזיוניסטיות ז'בוטינסקאיות שהיו במיעוט. את עיקר ההשפעה הם ספגו מתורתם של אנגל ומרכס שברבות הימים אומצה ע"י לנין הפכה בצורך השעה לבולשביזם ששימש את סטלין שמש העמים.  את בנם הם בראו בדמות האלים והעניקו לו מערכת חוקים בולשביקית, שוויון טוטלי וחוק אחד חזק שהיה חשוב יותר וחזק מהכל – חוק הנתינה והצריכה.

מעבר לזה השמים היו גבולות המותר, לחופש לשחרור ולמה שאפשר. (פרדוכסלי לבני אדם אך אפשרי לבני אלים שחוקי הגרביטציה עליהם לא חלים). לא היה מקום לחולשות ואלו שלא עמדו בקריטריון, החלשים, נדחקו לקרן זווית.

כל זה היה אפשרי כל זמן שבני הקיבוצים היו השפיץ של החנית ומגשימי החלום, פורצי גבולות האתמול, בוני עתיד ויוצרים של יש מאין.

בני המייסדים חיו בהרגשת שליחות כמעט מיסיונרית מסנג'רים של רעיון, שהיה חזק מהכול ולשם השגתו הוקרבו כל צרכי היום יום, נדחקו לקרן זווית. לרגשות ורגישויות לא היה מקום בהוויה הזו, עד כדי כך שנחשבו לחולשה ושאין בה ממש.

צרכים מיוחדים, אומנות ולימודים אקדמיים ניתנו במשורה רק ל"יחידי סגולה" שידעו לפרוט על נימי מיתריו של מזכיר מקורב כזה או אחר. ידועה האמירה: אתה תעבוד ככל יכולתך ואת צרכיך יקבע המזכיר שעומד בראש הממסד.

בני המייסדים חיו בצניעות, בהרגשה ובידיעה שעתידם מובטח לעד, שאין בלתם וצעירותם תישאר לנצח. צבירת נכסים וקרנות פנסיה, כמו גם רווחה, זמן פנוי או חופשה – היו מחוץ לתחום. רק יחידי סגולה שנשלחו למשימה חיצונית בשכר התחילו לחטוא בתחלואי הקפיטליזם.

על צבירת הון ורכוש פרטי נזרקו חברים מגן העדן כמו אדם וחוה שחטאו בתפוח החוכמה ונכנעו ליצר הנורא. בני האלים היו אמורים להיות חפים מכל יצר ובעיקר תאווה. הקיבוצניק הממוצע  לא דרש כספי פיצויים לא על נזקי גוף וגם לא על נזקי נפש וויתר על הטבות מדינה. הוא היה מעל לכל ולא נזקק, וגם לא שילם מס כנדרש. רצה להיחשב כפועל אבל נהג כאריסטוקרט.

והיום, כשהכול תם ונשלם, החלום הוגשם ובני האלים הפכו לישישים נטולי משימות לאומיות, ללא בטחון ומבצר לאחרית הימים. פתאום התגלה שהם אנשים והם זקנים ולא נחוצים והאולימפוס שוב אינו קיים. אפילו יורשיהם זנחו את דרכם, היום אילי העבר הם יריבים ורבים על נדל"ן ועל כבוד שאבד. ופתאום התגלה שצעירותם אינה מכבדת את זקנתם. הם נלחמים על פנסיה ועל נדל"ן וירושה לבנים ולא על חלוקה צודקת וצדק חברתי. לא נותר בהם כוח ליציאה למחוזות חדשים.

הגנום היהודי העניק באבולוציה של הדורות את כוח המוח, שלא טופח, ואת יכולת החשיבה האסטרטגית שהתנוונה ולא הניבה פירות, מנהגים או מטרות כלכליות משותפות. התוצאה – ניהול כושל, התפרקות מנכסים וכניסה בסחרור לבור שחור ששואב את הכל ושאליו הולכים ונופלים.