לפני כמה שבועות העלה חגי תמונה של השקת הספר של נעם, בנו, בארה"ב.
אני כל כך מעריצה את מי שעומד במשימה הסיזיפית של כתיבת ספר כך ששמחתי מאד שהפינה שלי  עוסקת בבני משק בניכר ויש לי "תירוץ" לפנות אליו בבקשה לשוחח. ונראה שנעם שמח להתראיין! ענה על כל השאלות בפירוט ובגילוי לב.
אז ככה-  בן של חגי ומרג׳י ואח של טל. יליד 1980 (קבוצת נרקיס). וכך הוא מספר: עזבתי את הקיבוץ ועברתי לניו-יורק ב-2003 אחרי שהשתחררתי מהצבא. בזמנו חשבתי שאמצא עבודה בתור ברמן, אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי בכל מיני עבודות משונות. התגלגלתי דרך הרבה מקומות בארה״ב ובעולם וכרגע אני גר בסאלט לייק סיטי במדינת יוטה, מסיים שנה רביעית בדוקטורט לספרות וכתיבה יוצרת.

במקור לא הייתה לי שום כוונה להיות סופר. ב-2005 החלטתי להתחיל לימודים לתואר ראשון באוניברסיטת בראון. המסגרת שם מאוד פתוחה ומאפשרת לסטודנטים להשתתף באיזה קורסים שהם רוצים ולעצב את התואר בעצמם. אני שיניתי כיוון כל סמסטר (פעם אומנויות, פעם מדעים, וכו׳), אבל איכשהו מצאתי את עצמי כל הזמן נמשך לקורסים בכתיבה יוצרת. בסופו של דבר לא הייתה לי ברירה אלא להכיר בעובדה שזה כנראה מה שאני אמור לעשות. מאז סיימתי תואר שני בספרות וכתיבה יוצרת, ועכשיו כאמור אני נמצא בדוקטורט. הספר הראשון שלי יוצא לאור ביולי השנה.

כשאני שואלת איך נראה יום בחייו, הוא מסביר כי קצת קשה לתאר יום בחיי סופר. יש את היום כמו שאפשר לדמיין אותו ברמה האידאלית ויש את המציאות היותר מורכבת. בעולם האידאלי הייתי מבלה את היום בכתיבה של חומר חדש, עריכה של חומר קיים, קריאה, והתכתבויות עם יוצרים אחרים. אבל במציאות אי אפשר להתפרנס מכתיבה (אלא אם את כותבת רב מכר כל שנה-שנתיים) אז רוב הסופרים שאני מכיר עובדים במשהו אחר–לרוב בהוראה. אני כרגע מלמד שני קורסים כחלק מהדוקטורט (קורס בכתיבה יוצרת וקורס על קולנוע ישראלי ופלסטיני). איכשהו אני מנסה למצוא את האיזון בין הוראה לכתיבה, אבל האמת היא שכל יום מביא איתו אתגרים שונים.

ולשאלה הקבועה של הפינה-
מה שהכי קשה לי במגורים בחוץ לארץ (מעבר כמובן, המרחק מהמשפחה) זה הגעגועים לשפה. אני חושב שלכל אחד מאיתנו יש זהות קצת שונה בכל שפה שאנחנו מדברים–האדם שאני בעברית הוא לא בדיוק האדם שאני באנגלית–ולפעמים אני מתגעגע לזהות השניה. יש גם את הגעגועים היותר חומריים–אוכל טוב (זו כבר קלישאה שישראלים בחו״ל מקוננים על מחסור בעגבניות בעלות טעם), הים התיכון, מזג האוויר. בסופו של דבר אלה הם הדברים הקטנים שמצטברים: אני מתגעגע לריחות מסויימים, או למגע של האוויר בבוקר. מדי פעם אני תופס את עצמי שם לב לפרטים שמזכירים לי את הבית: המייה של צוצלת, או ריח של גשם. מה שקשה זה לא רק המחסור, זה גם נוכחות של משהו דומה אבל לא זהה. למשל, הריח אחרי הגשם הראשון ביוטה מזכיר לי את גבעת חיים, אבל זה לא בדיוק אותו ריח. איכשהו השוני הקטן יוצר את הגעגוע הגדול.

ולגבי ישראלים בחייך?
באופן לא מפתיע אין המון ישראלים ביוטה. פעם בכמה חודשים אני נתקל במישהו ויוצר קשר, אבל הקשר בדרך כלל לא נמשך. האמת היא שהדוקטורט דורש המון זמן ועבודה ורוב חיי החברה שלי ביוטה סובבים סביב החוג לספרות. רוב הישראלים שאני פוגש מגיעים לכאן כבר בתור תא משפחתי סגור ומעבר לישראליות אין בינינו המון דברים משותפים. הקהילה היהודית כאן פיצפונת אבל בעלת נוכחות. את הסדר השנה אני אחגוג עם זוג פרופסורים מהחוג (היא ממשפחה יהודית-אמריקאית והוא ממשפחה סינית) ועוד כמה אורחים. זו הפעם הראשונה שאני חוגג איתם ואני סקרן לגלות איך יהיה.

זכרון ילדות משמעותי?
בתור סופר קשה לי לבודד זיכרון ילדות אחד. אני עוסק הרבה בהרהורים בעבר, כך שיש לי המון זיכרונות מהקיבוץ (נעימים ונעימים פחות). מה שכן, אני יכול לספר על שני זיכרונות רלוונטים לחג: אני זוכר שכל שנה בסדר פסח ילדי כיתה א׳ קיבלו את הכבוד לחפש את האפיקומן. בשנה של קבוצת נרקיס לקחתי חלק בחיפושים אבל איכשהו איבדתי את חוש הזמן תוך כדי (תמיד הייתי קצת אסטרונאוט). עד שחזרתי לשולחן הסדר כבר הסתיים, האפיקומן נמצא, והכיתה בחרה בכדורגל וכדור סטנגה (מה שאיכזב אותי מאוד, לאור העבודה שבילדות ספורט לא היה הצד החזק שלי). זיכרון שני, מאותו הסדר אני חושב, הוא הופעה שאסתי בירן אירגנה. השיר היה ״בתופים ובמחולות״ ואני זוכר שהתפקיד שלי היה להקיש במצלתיים כל שמונה פעימות. עד היום כשאני שומע את המילים ״בתופים ובמחולות״ אני מתחיל באופן רפלקסיבי לספור ״אחת, שתיים, שלוש…״ עד שמונה.