יהושע זיו
כהרף עין ובלא שנרגיש
, כמעין מעשה אובדנות, אנו מעלים קורבן למסע ההפרטה את כל היקר והיפה שבמקום הזה.
מה לנו ולמרכז מסחרי? גם בחרב לאת אין מרכז מסחרי. צרכניה ואולי עוד חנות קטנה וזהו… וכך גם באליכין, עין החורש ועוד כמה וכמה ישובים בסביבותינו. ונדמה שגם תחנת דלק מזהמת אין להם, ולמה שיהיה להם, הם הרי רוצים לשמור על איכות חייהם, בחרו לחיות בכפר ועל כך הם שומרים מכל משמר. ואנחנו בעבור עוד מרצפת אקרשטיין מוכנים למכור את הסיבה האחרונה שבגללה עוד שווה לחיות במקום הזה, איכות החיים, הירוק והשקט, הטבע הקרוב וניקיון האוויר (וגם הוא כבר יחסי).
אסור לנו לחזור לאותה קלות בלתי נסבלת בה נעקרו שבעה עצי האקליפטוס הוותיקים במקום הזה יותר מכל אחד מאיתנו. דומה שאת העקירה הזו צריך לעצור ומייד. מרכז מסחרי בתוככי הישוב אינו אלא עוד עקירה.
ולפעמים מתעוררת תחושה לא נוחה, פרנואידית משהו, שמעבר לכך שהכל מתנהל לפי כללי הפרוטוקול, לפרנסי הישוב אין ממש כוונה לעורר דיון ציבורי בנושאים שכה חשובים למהות חיינו, ואולי להיפך. מה לעשות אנו רובנו כפריים, חושבים ומגיבים לאט, תתחשבו בשכל הירוק שלנו וראו את הדיון הציבורי כמטרה שלכם כשליחי הציבור, תיזמו אותו ואל תנסו ללכת בין הטיפות.
Share this post
בחרתי להתייחס לפיסקה האחרונה בכתבתו של יהושוע ולומר, על מובילי המדיניות והתהליכים להשקיע מאמץ רב יותר בשיתוף ציבור ולהיות קשובים מאד לתחושותיו. גם בערב שהוקדש לדיון בתחום שבת הערתי שיש לקחת בחשבון את המרחק הגדל והולך בין האוכלוסיה "החדשה", מבורכת ככל שתהיה, ובין מוסדות הקיבוץ ומקבלי ההחלטות. גם העובדה שקיבלנו על עצמנו את תהליך השינויים באורחות החיים, ההפרטה בכלל ובתא המשפחתי בפרט, מחייבת זהירות ורגישות מירביים. לסיום בטוחני שהמאמץ אליו דברתי בתחילת תגובתי ישתלם ויתרום לאיכות חיינו המשותפים / מופרטים לשנים הבאות.