האמת? כבר קשה למצוא קו הגיוני ואחיד בטיעונים השונים.

בואו רק נחשוב על "היום שאחרי" ההצבעה – לא משנה איזו הכרעה תתקבל בקלפי, נצטרך עדיין לחיות כאן יחד, לשרת אחד את השני, לכבד, לשוחח ולהקשיב."

מהפייסבוק – אדם הישראלי

דב רשב"ם

אנטון אברמוב

"המסר שאותו חשוב לי להעביר לכל חברי הקיבוץ ובפרט לתושבים החדשים – מתנהלים בקיבוץ דיונים עקרוניים וחשובים ובהם נשמעות דעות שונות ומגוונות. אופיו ועתידו של הקיבוץ חשוב לכם? – תהיו מעורבים! גם אם אתם לא חברי הנהלה או חברי מועצה – הדיונים פתוחים וכולם מוזמנים. מועדי המועצות והנושאים לדיון מתפרסמים מראש (באתר, ב"בתוכנו" ועל גבי לוחות המודעות). ובאותה הנשימה – לאלו המעורבים ומשמיעים את דבריהם – צריך לקבל לכבד את התהליכים הדמוקרטיים, ולהבין שלא תמיד דעתכם מקובלת על רוב הציבור.

אני מבקשת לקרוא לכולכם – אנא, בואו נשמור על המקום הזה כמקום שנעים לחיות בו, מקום אשר מקבל ומתחשב בצרכיהן של האוכלוסיות השונות בו. זהו איזון מופלא אך עדין, ונדרשת מכולנו מידה רבה של אכפתיות וראיית האחר."

מ"בתוכנו" האינטרנטי – אילת שילה

"אי אפשר לדבר מחד על תרבות ויכוח ומאידך לשכוח אותה כשאנחנו כועסים. אני לא יודעת להיכנס לאתר וגם לא לפייסבוק אז המייל של גלעד ויוסי מאפשרים לי לכתוב כמה מילים על ויכוח. הילדים שלי ובצדק טוענים נגדי שקשה לי להתמודד עם כעסים. נוכח הרגישות הזאת והבעייתיות שהיא מציבה בפני אני מלמדת את עצמי להבין עד כמה ויכוחים יכולים להצמיח כשהם נעשים עם כבוד ורצון אמיתי להבין את השני. לדעתי אנחנו כחברה עוד לא הפנמנו את זה. אנחנו עוד ב"אוי ואבוי". בזמנו כתבתי על הדרך הקשה שעוד יש לנו לעשות כדי לקבל מאה וארבעים חברים חדשים ולבנות אתם חברה. בדיון האחרון מצאנו שיש ביננו אנשים שרוצים לשאול שאלות, שלא רוצים הכתבות מלמעלה שעוד לא התעייפו מלהיות תמימים ולחלום. הם מצאו אנשים שבנו להם חברה ועמדו יפה בתהליכים של שינוי ומפחדים מהזקנה ובנו בסיס מצוין לקבלת בניהם בקיבוץ ומרגישים שצריך להאמין בכוונותיהם ולכבד את צרכיהם. בעזרת רצון אמיתי ליצור שיח בין כולם, אנחנו חייבים להתמודד עם חוסר האמון, להתווכח עד שיעלה עשן לבן ולהחליט. העצומה, שהייתה בהתחלה קצת מבולבלת, הוכיחה לכולנו שצריך להביא לקלפי כל דיון ששייך לאיכות חיינו. לדעתי ההנהלה עשתה הכל כדי להתקרב לדעתם של החוששים ממרכז שירותים אבל זה לא אומר שלא צריך לתת לכולם להצביע. זה ממש מרגש שלכולם אכפת וצריך לעודד את זה. אם נשכיל להתווכח בלי הפחד שיקרה לנו משהו רע ונבטח גם בכוונותיו של השני נהיה באמת גדולים."

מהמיילים, מירה'לה זיו

"איתי גילה ואני ישבנו היום באסיפה כי הקיבוץ הזה הוא ביתנו. גדלנו פה ובנפשנו אנו חשים שאין שום מקום אחר בעולם שהוא בית בשבילנו מלבד גבעת חיים, וזאת גם אם לא נוכל להקים פה את ביתנו. ודווקא בגלל שאנחנו כל כך אוהבים את המקום הזה והוא כה יקר לנו הגענו לאסיפה ורצינו לשתף את הציבור במחשבותינו לגבי הפרויקט. כיצד יכול להיות שמשתיקים שניים מבני הקיבוץ שהמניע היחיד שלהם הוא אהבה ואכפתיות לקיבוץ ולציבור שחי בו?"

מ"בתוכנו" נעה לב-רון

"אין זאת זכותו של איש לאיים, להפחיד או למנוע מאיש לפעול לפי דעתו, מצפונו או מכלול האינטרסים שלו.

אם התוצאה של המחלוקת היא שיסתובבו אנשים מפוחדים בקיבוץ, שום מרפאה מקומית או כפרית ושום מבנה תעשייתי מושכר מניב תשואות אינו שווה זאת.

יש לשמור בכל משמר את תחושת הקבלה של השונה כפי שאומר הסלוגן של משרד החינוך, האחר זה אני."

                                                                     מ"בתוכנו" צביקה בן נוח

"מה קורה לי ולאחרים שאיננו משמיעים קולנו בערוצים המקובלים, ובמקום זאת זורקים לחלל האוויר בחדרי חדרים ובמסדרונות אמירות המבטאות את אי הנחת שלנו מדברים המתרחשים סביבנו ובתוכנו. מה זה אומר עלינו? האין הסימפטום הזה מעיד על מחלה הפושה בקרבנו? נראה לי לא בריא בעליל לחברה, שפרטיה יהיו חסרי תעוזה ואומץ לומר דברם בפומבי. איבדנו את הריבונות והזכאות שלנו להשמיע קולנו. מערכת שאיננה מעודדת תרבות דיון וחוסמת פלורליזם של דעות הינה מערכת חולה. אין פה ביקורת על הגופים הנבחרים, אלא, הפניית החיצים אלינו כציבור. כאשר הציבור הופך אדיש וחסר עניין בנעשה, עלול להיווצר מצב בו הרשות נהנית מחופש פעולה נרחב ולא מבוקר, המביא להתנהלות לא תקינה של המערכת. אסיים במשפט של "וולטר" שאעפ"י שהוא די קלישאתי, עדיין הוא הלב והמשמעות של כל שכתבתי לעיל: "אינני מסכים עם דבריך אך אגן בכל כוחי על זכותך להשמיעם".

מ"בתוכנו" האינטרנטי הגר גילה

"עכשיו לאחר שהתקבלה ההכרעה בקלפי הגיע הזמן לשלב ידיים וללוות את הפרויקט בכל השלבים הבאים.

גם בשלבים אלו נקראת ההנהלה לשיתוף ציבור, כפי שנהגה עד היום, והציבור נקרא לעקוב אחר הפרסומים להגיע לדיונים ולהביע את דעתו.

ברור מעל לכל ספק ששיטת המכתבים האנונימיים פשטה את הרגל מזמן ואינה אפקטיבית אלא משמשת אולי להוצאת קיטור של הכותב והרעלת בארות בקהילה.

אם נשים לרגע בצד את האירועים המכוערים והאמוציות הגבוהות התקיים בגח"א תהליך דמוקרטי שאפשר להתגאות בו. כמובן שאפשר וצריך לשפר נקודות אלו ואחרות בהמשך.
לכל מי שמציע לקיים דיון ציבורי בנושא הספציפי הזה, יש לי רעיון לנושא רחב יותר שבו כדאי להתמקד. לפני קבלת החברים משכונה א' קיימנו דיון במועצה ובהנהלה והחלטנו לשלב את החברים המצטרפים במוסדות הקיבוץ השונים. המשימה שלנו לא הושלמה, אינני יודע כמה חברים מהציבור הזה אכן חברים מהמניין במוסד כזה או אחר וכמה באים להביע דעה ולהיות שותפים.

מ"בתוכנו" האינטרנטי, אלדד ורדי

"בסוף השבוע שעבר, התקיימה הצבעה בקלפי.

ההצבעה ביטאה את ההחלטה הדמוקרטית של הציבור להמשיך בפרוייקט.

התהליך שעברנו בשבועיים האחרונים היה תהליך רגיש ודמוקרטי ולפעמים הטונים והביטויים היו חריפים – אך ברובו התנהל בצורה טובה ועניינית.

כבוד גדול לקהילה שלנו שידעה לקיים תהליך מורכב ולהתאחד לכלל החלטה.

נשמעו הרבה דברים בתקופה קצרה הזו, ואנחנו כהנהלה נקיים בדיקה וניתוח של האירועים על מנת לשפר וללמוד לקראת העתיד.

כעת על כולנו, המצדדים ומתנגדים, לאחד שורות ולהתאחד מאחורי ההחלטה, ולדאוג לכך שהפרויקט יקום בצורה הטובה והמהירה ביותר – לרווחת כלל הקהילה."

מכתב סיכום, שמוליק

"רציתי לברך את מארגני המפגש (שכונות חדשות) אתמול, ואת כל מי שבא להביע את דעתו (בעד וגם נגד). זה היה מפגן כוח אדיר של מעורבות ואכפתיות מצד הדור החדש בקיבוץ, ואם רק נוכל למנף את הפורום הזה כדי להשפיע על עוד מהלכים בקיבוץ, נצא כולנו נשכרים.

יותר מכל, אני חושב שהמפגש אתמול, שבו צפו שאלות קשות – לכאן ולכאן – הציג אמת אחת מטרידה שראוי שתקבל התייחסות. אמת זו היא חוסר האמון שקיים אצל חלק לא מבוטל מהציבור לגבי תהליך קבלת ההחלטות בקיבוץ והגופים הממסדיים: הנהלת הקיבוץ, ועדת תכנון, הנהלת בריאות ורווחה, מנהלות, וועדות שונות, וכן בעלי התפקידים העומדים בראשם. עצם העובדה שתהליך מרכז השרותים/מרפאה אזורית השאיר מספר כה רב של חברים עם כל כך הרבה סימני שאלה והתנגדות קולנית וייצרית שכמותה הקיבוץ לא ראה הרבה זמן, היא לכשעצמה אמורה לשמש כתמרור אזהרה אדום וגדול להנהלה ש"משהו כאן לא בסדר." בין אם ה"משהו" הזה הוא בתחום התהליך (שקיפות לא מספקת, הסברה לא אפקטיבית, דיון מזורז ולא מספיק), או בתחום המהות (פתרונות תחבורה לא מספקים, חוסר היתכנות כלכלית, אי בחינת חלופות וכו'), על ההנהלה להפיק את הלקחים הקשים.

אני באופן אישי לא מוטרד מה תהיינה תוצאות ההצבעה, ויותר חשוב לי מה יקרה "ביום שאחרי". לדעתי, הצלחת הערעור לא בהכרח מסמלת את קץ דרכה של התכנית. במקרה כזה, על ההנהלה לקבל את הדין, לתת מענה על הסוגיות שהועלו בשבועיים האחרונים, לבחון ברצינות את טענות המתנגדים, ולאחר תקופת חשיבה מוגבלת, להמשיך את תהליך התכנון בזהירות ובמהירות הראויים. אם, לעומת זאת, יש רוב להמשיך את התכנית, אסור להנהלה ולממסד לחשוב שרק בגלל שהערעור לא צלח, התנהלותם יכולה להמשיך כפי שהייתה עד עכשיו, ולהמשיך כאילו לא קרה כלום. הרי בעתיד יובאו שלבים נוספים בתכנית להחלטת הציבור, וראוי שלא נחזור על אותו "פסטיבל" בשנית."

מאחל הצלחה לכולם!

מהמיילים, אבידע לנדאו