במסגרת מדורנו הנודד "החבר-שחשבתם-שאתם-מכירים-אבל-מסתבר-שאתם-לא יודעים-עליו-הרבה", אנחנו מארחים הפעם את ירון בנגר

כדורגל הוא אחת מפסגות היצירה הגבוהות ביותר אליהן הגיע ההומו סאפיינס. בכל יום קורים מיליוני דברים טובים ברחבי העולם בזכות הכדורגל, גם ירון בנגר יודע את זה, כי לו זה קרה.

כשהוא מושיב את 190 הסנטימטרים שלו (בלי עקבים!) לידי במועדון הסגול, אנחנו מזמינים בירות והוא מתחיל לספר. "גדלתי בחרב לאת, כמעט ולא היו ילדים בני גילי, למדתי ברופין ולאורך כל השנים הייתי בנבחרות הספורט של ביה"ס – כדורגל, כדורסל וכדורעף. יום אחד, סיפר לי הילד היחידי שהיה בגילי בחרב לאת, שמחפשים שוער בקבוצת הנוער של הפועל גבעת חיים".

אני בן גילו של ירון ואני זוכר את הגעתו לקבוצה. הכרתי הרבה שוערים, את כולם הכנעתי, כשבראש הרשימה ניצב לו אבי רן ז"ל האגדי, שאכל ממני זונדה בחצי גובה ליד הקורה בחצי-גמר טורניר הוכמן ב-1979 בעתלית (וכך נרשם בדברי ימי הכדורגל העולמי שהקדמתי אחד, דייגו ארמנדו משהו, שהצליח להכניע את רן ז"ל רק בשנת 1986) אבל כמו בנגר לא הכרנו.

כבר אז הוא היה באזור 190 סנטימטרים והוא היה משנע באוויר את הסנטימטרים הללו בזינוקים מרהיבים ועוצר לא פעם כדורים שנראו בדרכם הבטוחה לרשת, היו משחקים שבמו ידיו הוא הציל אותנו. לא רק אני שמתי לב לזה וכבר בעונה הראשונה הוא קיבל מעוזי נבון, המאמן, את גביע השחקן המצטיין.

אבל השינוי הגדול בחייו לא התרחש על המגרש. "אחרי האימונים הייתי חוזר ברגל (התאמנו בזמנו בעין החורש) עם החבר'ה, בעיקר ערן נבון ואורן זיו, עושים עצירה לפני החזרה לחרב לאת בבית הילדים, יושבים ומדברים ולעיתים גם הייתי נשאר לישון בקיבוץ", הוא משחזר. "זה השתלב לי עם החלום שתמיד היה לי לגור בקיבוץ. עוד כילד ניסיתי לשכנע את ההורים לעבור לקיבוץ, הם סירבו, אבל כעת הייתה לי הזדמנות. כשערן ואורן עלו לנעורים הם אמרו לי שאבוא לגור בקיבוץ".

אז צצו המכשולים. "לא הייתי הטיפוס הקלאסי של ילד חוץ", הוא משחזר. "לא באתי מרקע של בעיות כלכליות, הייתי כבר בן 16, שזה גיל מאוחר אבל עוזי נבון שהכיר אותי מהכדורגל היה בוועדת חינוך והוא עזר מאוד לדחוף את הנושא כאן בקיבוץ, עד שאושר לי מעמד של ילד חוץ". אנחנו לוגמים עוד בירה ומנסים לדייק את התאריכים, בסוף נסגרים שזה קרה במהלך 1984.

והיה כמובן גם הצד של ההורים. "ההורים שלי התנגדו שאעבור לקיבוץ. כאמור, למדתי ברופין והם פחדו שזה יפגע בלימודים, צריך לזכור שהם גם נדרשו לשלם כסף לקיבוץ על השהות שלי פה ובכלל, מה פתאום שאעזוב את הבית? אבל יום אחד הגיעה כל חברת הילדים, כ-40 בנות ובנים, למטע האבוקדו של ההורים שלי ובגיוס של כמה שעות נקטף כל הפרי שהיה על העצים. ההורים שלי קיבלו שוק חיובי והבינו שמדובר במקום טוב עבור הבן שלהם".

הנחיתה הייתה רכה. "זו הייתה התגשמות חלום עבורי. הצטרפתי אל כתת 'אלון' המופלאה וקיבלו אותי בזרועות פתוחות בכל מקום. יהודית פרנק, המטפלת שלנו, הייתה כמו אמא שנייה עבורי, הפגישה עם יענקלה הורביץ שהיה, מזכיר הקיבוץ דאז, הרשימה אותי מאוד ואת ההזמנה שלו להצטרף לצוות הרפת לקחתי ללא היסוס וגם שם קיבלו אותי נהדר. המאמצים שלי היו משפחת שלמה וליביה בראון".

מתברר שלפחות חלק מחששות ההורים היו מוצדקים. "כשגרתי בבית, לא היה דבר כזה שלא להולכים ללימודים – אבל בקיבוץ, אם לא התעוררתי ואיחרתי את ההסעה לבית-הספר, פשוט הייתי הולך לעבוד ברפת וזה היה נפלא", הוא משחזר. "כך עבר הזמן ולקראת סוף 1985 סיימנו י"ב ואז הגיע הקטע בו נגמר החוזה עם הקיבוץ כי מתגייסים לצבא והודיעו לי שצריך לעזוב. הייתי עצוב מאוד".

אבל כמו במקרה קטיף האבוקדו, שוב הגיעה עזרה מהקיבוץ. כותב שורות אלו ביחד עם עפר שגיא, שנינו חבריו של ירון מכתת "אלון", התיישבנו על הראש של דבורהל'ה לשם, אז מרכזת הצעירים, בדרישה חד-משמעית: להשאיר את בנגר בקיבוץ. זה עבד.

"דבורהל'ה התקשרה ושאלה אם אני רוצה להישאר, הייתי מאושר", הוא זוכר. "ואז התגייסתי. היה לי פרופיל נמוך ולמרות שהיה לי זימון למבדקי קורס-טיס, הוצבתי בבקו"ם". אז אולי חלומות הטיסה שלו ספגו מהלומה, אבל מי שהרוויחו היו דורות של מתגייסים ומשתחררים מהקיבוץ.

"בשלוש השנים האלו, כל מי שהתגייס או השתחרר מהקיבוץ, קיבל שירות טופ-קלאס בבקו"ם", הוא אומר – ואני יכול לאשר: ביום שחרורי היה בבקו"ם תור של חצי קילומטר, אבל אני חלפתי על פניו באלגנטיות, עם הקיטבג הריק שלי ויצאתי כאזרח מאושר אחרי ארבע דקות. "מעבר לכך, ידעו בבקו"ם שלפחות פעם בשבוע אני יוצא מוקדם לחליבת ערב", מדגיש ירון. במהלך השירות הצבאי הוא הפך גם לדי.ג'יי המיתולוגי של המועדון הסגול. "החלפתי את אופיר כפרי שהתגייס ונכנסתי לעניין". 190 הסנטימטרים שלו דחוסים בתוך כוך הדי.ג'יי של "הסגול", הם מהמראות הזכורים ביותר לכל מי שפקד את המקום בסוף האייטיז-תחילת הניינטיז.

לאחר השחרור הוא הפך לתושב, לאחר מכן היה מועמד ואז התקבל לחברות. אז הוא גם עבר לפרדס. "היה צורך בטרקטוריסטים, אז נכנסתי לתפקיד הטרקטוריסט, ריכזתי את הקטיף (עם כל המתנדבות) ומאוחר יותר החלפתי את ירון למפרט בריכוז הפרדס בין 1994-2002". אני לוקח עוד לגימה מהבירה וחושב איזה מונח נפלא זה "טרקטוריסט" ומה מפסידים הילדים שגדלים כעת בקיבוץ, שסביר להניח שאף אחד מהם לא יהיה "טרקטוריסט".

ואז הגיעה המאה ה-21. "למדתי הנדסאי מחשבים ברופין והייתי סטודנט מצטיין, אך בשל התפוצצות בועת ההיי-טק, לא מצאתי עבודה עד 2006 ואז, עם קצת עזרה וקצת מזל, נכנסתי לחברת 'דינקו' העוסקת בדימות וארכוב צילומים רפואיים. מאז אני שם".

אני כבר אחרי שתי בירות, זמן סיכומים. "טוב לי בקיבוץ, כולנו פורחים פה", מספר בנגר על משפחתו – איריס, אשתו והילדים רוני (18) והתאומים רותם ורועי (15). "במבט לאחור זו הייתה החלטה מעולה לבוא לגור פה. למרות זאת, קשה לי עם המצב היום ועם מה שהקיבוץ הפך להיות. אני מבין שיש קליטה וכניסה מאסיבית של אנשים מכל הסוגים, אבל אני, שבחרתי לגור פה בגלל הקיבוץ הישן, היום קשה לי יותר. אבל היתרונות גדולים יותר מהחסרונות: אני חי ליד האנשים בזכותם באתי לגור פה, החברים שלי מלפני 40 שנים, כולנו מגדלים פה את המשפחות וראיתי את החשיבות של זה בעיקר בשנה האחרונה, במהלכה איבדנו את אחיה ואמה של איריס. עטיפה והחיבוק שקיבלנו בזמן הקשה הזה, הן מה שגבעת חיים איחוד מסמלת עבורי".

כעת אנחנו עוברים ללגום ויסקי ובנגר מתפנה להכחיש כל קשר לשמועות שנפוצו בעבר בקיבוץ אודות עבודתו ב"מוסד". יתר פרטי השיחה יישארו מסווגים לעת עתה.