אני אוהב זבל, תמיד אהבתי. לא ממש זבל אלא טיפול בזבל. זוכר את עצמי כילד בירושלים מסתכל מהופנט במשאיות, וחושב "לאן לוקחים את הזבל?"  ומתכנן בראשי מכשירים עתירי טכנולוגיה שיעזרו למנקי המדרכות הקשישים והאיטיים (הם תמיד היו כך) באיסוף הזבל. כשגדלים בירושלים של אז, זבל הוא חלק מהחיים. עסקת חבילה שכזו. תמיד נוכח: במדרכות, בגינות, בפחים המתפקעים ועולים על גדותיהם, מגירים מיצי זבל על האספלט הלוהט. תמיד חיכיתי לחורף ולגשם שישטוף קצת ויקל על נוכחות הזבל בחיינו.

גם כשענת ואני עברנו לשכונה "טובה", היה שם מאגר פחים שכזה, עולה על גדותיו ומפיץ ניחוחות "מלבבים". לענת זה היה בלתי נסבל ו-80 אחוזים מהמוטיבציה שלה לברוח מירושלים, נבעה ממאגר הפחים הזה.

ואז יצאנו לחו"ל וגילינו עולם עירוני שהזבל בו מטופל, נאסף באופן שיטתי, מוחזק מאחור ולא ברחוב, כשניקוי הרחוב מתבצע לא בידי מנקה רחוב מדוכא ומושפל אלא על-ידי מכונת שטיפה משוכללת וכשהתחלנו לעשות קומפוסט ביתי, השתנו חיינו לחלוטין.  הבנו שלא חייבים לחיות עם הזבל ושצריכים לקחת עליו אחריות, ללמוד איך לטפל בו ולמחזר אותו. כשמהפכת המחזור במועצה התחילה וחילקו פחים להפרדה במקור, הרגשנו שהנה, גם בביתנו החדש, הולכים באותה דרך והיינו גאים ושמחים על כך.  כשדאגו לפחים נוספים שיהיו זמינים ויעודדו מחזור, הרגשנו שאנחנו חיים באחד המקומות המתקדמים, לפחות מהבחינה הזו, בקהילה הדואגת לאסתטיקה ואיכות חייה וגם עושה למען ערכי סביבה וקיימות.

אלא שבימים אלו, נראה לי שכל זה נמצא בסכנה ועומד לשנות כיוון ושיכול להיות כי מאגר האשפה ההוא מירושלים, עם חתולי הרחוב, מיצי האשפה והפחים העולים על גדותיהם באשפה מזהמת, בא לרדוף אותנו כאן בגבעת חיים איחוד.

כל זאת בעקבות תכנית המחזור החדשה, המארגנת מחדש את מיקום הפחים, מבטלת את הפחים הנוספים ואת התפקיד של יורם / יוסי / דני בשינועם וניקוי מתחמי הפחים.  לא שעקרונית אני נגד התכנית – להיפך, כל תכנית המעודדת אנשים למחזר, אהיה הראשון לתמוך ולעשות ואני גם מסכים עם האמירה שאנשים צריכים לקחת אחריות על האשפה שלהם. העלאת המודעות והידע בנושא ירדו והתרופפו בשנים האחרונות ובפחים הירוקים ניתן למצוא אשפה רבה האמורה להיות בפחים אחרים ובקיצור, יש מקום לחשיבה מחודשת ולרענון בנושאי המחזור וטוב מאוד שההנהלה שמה דעתה לכך.

אלא, שנראה לי כי לא מדובר רק בעידוד מחזור אלא גם ואולי בעיקר, חסכון כספי ונסיגה מאחריות: ההשקעה בפחים מסודרים ונקיים ובהנגשת המחזור בוטלו,  כבשת הרש של עובד בחצי משרה (שעלותו כ-55,000 ₪ בשנה) הוקרבה למולך החסכון, בעוד מאות אלפי שקלים מוצאים על דברים אחרים. מאחורי זה עומדת הטענה:  "מה שיש בעיר – מתאים גם לנו. זה לוקסוס שלא יכולים לעמוד בו".

נכון, זה לוקסוס, כמו כמעט כל דבר אחר בחיינו: נוי יפה ומערכת חינוך מושקעת, תרבות ובטחון וגם מנהלה בשכר זה לוקסוס, השקעה בבריכת שחייה זה גם לוקסוס.  הכול לוקסוס שאפשר לחיות בלעדיו ואם הגיעה השעה לחסוך לימי סגריר, כפי שההנהלה טוענת, אז בואו נעשה דיון ציבורי לקראת תקציב 2023 ונבחר כקהילה את סדר העדיפויות שלנו ואיזה "לוקסוס" שומרים ובאיזו עלות. אלא שכאן ההנהלה כבר החליטה עבור הציבור שעל נקיון ואיכות סביבה אפשר לוותר ולחסוך ולבטל ההשקעה.

אם יחליט הציבור, בהליך מסודר, כי יש לצמצם ולוותר על ההשקעה בתחום (הייתי רוצה לקוות שלא) אז בסדר, זה מה שהציבור החליט. אבל כאן העפרון עבד, שורת התקציב נמחקה מהיום למחר, בלי לשאול וגם בלי ממש לתכנן חלופות.

ואם מקצצים, אז לפחות אחרי שבונים ומתחילים ליישם תכנית חליפית שתעודד חברים לקחת אחריות ולמחזר גם כשהפח רחוק. מחזור הוא נושא מורכב התלוי בשינוי התנהגותי. כל העולם מנסה להתמודד עם מחזור ולא כל כך בהצלחה. פה הצלחנו וגבעת חיים איחוד ידועה כיישוב שממחזרים בו הרבה מעל הממוצע, אז למה לשנות? בגלל 50,000-80,000 ₪ בשנה?

לצערי, אנחנו לא שונים מהשאר ואנחנו רוצים למחזר, מבינים שזה חשוב, אבל החיים קשים ולחוצים ואם אין תשתית נוחה יחד עם הסברה טובה ואכיפה אפקטיבית – אנשים לא ימחזרו. הייתה לנו תשתית טובה ואנחנו הורסים אותה ומה מציעים במקום?

• מרכז מחזור מוזנח ולא נגיש בקצה הקיבוץ ( רק עכשיו מתחילים לחשוב איפה למקם חדש).
• אין פתרון לבקבוקי משקה קל (פלסטיק וזכוכית) לפקדון (מתחילים פיילוט מצומצם בכלבולית).
• מעט קרטוניות בפיזור לא מספק (יש הרבה מיכלי נייר שכיום כמעט ולא צריך).
• אין פתרון לכלי זכוכית לא לפקדון. (יש רק במרכז המחזור ההוא, הלא נגיש).
• אין מי שינקה ויסדר את הפחים וזה נופל על צוות החצרנות (שגם ככה קורס) או לא קורה בכלל.
• הציבור מבולבל, מתוסכל ולא מבין איפה לשים את האשפה ולכן, פשוט מניח אותה בצד.

אז מה אתה מציע אמיל?  אתה תמיד מדבר הרבה, אבל מה בתכל'ס? אז הנה כמה הצעות תכליתיות להנהלה בנושא המחזור ובכלל:

• לקיים שיח ציבורי בנושא סדרי עדיפויות בקיבוץ ומתוכו לגזור את תכנית תקציב 2023.
• אם מחליטים לצמצם ההשקעה בנקיון וסביבה ולבטל את התפקיד אז לעשות זאת באופן הדרגתי ולא לפני שמיישמים פתרונות מניחים את הדעת בנושא איסוף האשפה.
• לייצר תכנית פיזור הגיוני של פחי מחזור, כך שאנשים יצטרכו ללכת לא יותר מ 100 – 150 מטרים (כמו בפיזור חניות).
• ללחוץ על המועצה להגביר את נקודות האיסוף בקיבוץ של הפחים השונים ולהוסיף להם עוד מספר הגיוני (5-7) של נקודות נוספות, בהן יהיה איסוף פנימי על-ידי אנשי החצר בהשקעה מופחתת של זמן ומאמץ.
• לשים לב לנושא כלי הזכוכית המהווים סיכון בטיחותי ולפזר עבורם יותר פחים ייעודיים.
• לייצר מרכז מחזור מרכזי, נגיש ונוח (עדיף שניים).
• לקים הסברה נרחבת ואפקטיבית (מפות מחזור ממוגנטות למקרר, כללי פינוי אשפה גושית וכו').
• לצמצם בהשקעה רק אחרי שרואים שהציבור מתחיל להפנים ולהגיב.
• להקים וועדה / גוף מתנדבים שיקדם את נושא המחזור, איכות סביבה וקיימות ("סקר פחים", סדנאות והסברה, הדרכה ועידוד קומפוסט ביתי, קו חם בשאלות מחזור ועוד).

לסיכום, אנו צריכים להבין שטיפול באשפה הוא חובה שלנו כקהילה ולא לוקסוס. הדרך הטובה ביותר היא שילוב בין השקעה של הקיבוץ בתשתית מעודדת מחזור קל ונגיש והבנה של  החברים שמחזור הוא באחריותם ועליהם. בריחה מאחריות וחשיבה כי "אחרים" יעשו, תוביל ללכלוך והזנחה והדרך למאגר הפחים הירושלמי ההוא  – קצרה.