אני לא אוהבת ספורט.

לא לעשות בעצמי ובטח שלא לצפות. מה מעניין בזה? שנים שטל ניסה לשכנע אותי לבוא לראות איתו משחק כדורגל לייב. "אי אפשר להסביר את זה", אמר לי. "תביני כשתבואי". לא באתי ולא הבנתי.

וגם, אני מודה, כרחמנית בת רחמנים קשה לי שתמיד יש צד מפסיד, אז עוד להזדהות ולהכיר ולהבין את החוקים? לא תודה. יש לי מספיק לרחם עליהם בעולם האמיתי.

אך כמו שמתברר לי, פעם אחר פעם בתשע שנותיי כאם, היחידים שיכולים לדרבן אותנו לשינוי הם ילדינו.

ובני בן ה-6 מתעניין בן מתעניין.

כבן ונכד לאוהדי מכבי תל אביב אין לו בגדים אדומים בארון. יתרה מכך, מכיוון שאת רוב בגדי הילדים שלי אני מקבלת ביד שניה, יש לי הסכם עם חמי שבכל עונה אני סופרת ומוציאה את הבגדים האדומים שקיבל והוא בתמורה דואג לכמות שווה בצבעים אחרים.

המונדיאל נתן עוד זריקת עידוד לאוהד הצעיר והוא התחיל להתעניין בקבוצות וכוכבי חוץ ולדרוש בגדי משחק של חלקם ובאדיבותם הרבה של אוהדי מכבי הבוגרים במשפחה, קיבל לידיו מלוא השק חולצות צהובות של הקבוצה.

הוא לבש אותן כל השבת והפליא בביצועיו אבל ביום ראשון, כשהוצאתי לו חולצת מכבי חדשה הזדעזע ואמר: "אמא, את רוצה שיצחקו עלי בגן?"

"למה שיצחקו?" ניסיתי להבין. זו קבוצה מצוינת.

"אמאאאאא", הוא רטן עלי. "בגן כולם אוהדים את הפועל תל אביב או את מכבי חיפה".

ובזאת נחתם הדיון. הוא לבש חולצת פוקימון, המקובלת על כלל האוהדים ויצאנו לדרך. אבל זה נשאר איתי ותהיתי לגבי זה. האם עדיין יש בקיבוץ קבוצה אחת שמותר לאהוד?

אחיי הבוגרים, כולל ההוא שעורך את העלון, אוהדים את בית"ר ירושלים. קטע מוזר. אבל שניהם טוענים שלא חוו הצקות ושהייתה איתם חבורה חזקה של בני משק שגם הם העריצו את מלמיליאן ואוחנה ואוהדי הקבוצות האחרות לא העיזו להתעסק איתם. זאת ועוד – התספורת המהוללת של אלי אוחנה שלטה בראשי בני הנוער בגח"א של האייטיז.

כמו פעמים רבות אחרות כשאני לא מבינה משהו, אני פונה לחברתי-אהובתי מגן דקל ועד היום. אנחנו יכולות לא לדבר חודש מרוב ששתינו עסוקות ועדיין אוכל להפנות אליה שאלה כמו: "האם בנך סבל מהצקות או התבייש בהיותו אוהד מכבי?" והיא תענה כאילו אנחנו ממשיכות שיחה מאתמול.

"הוא אוהד מכבי ת"א בכדורסל. כדורגל לא מעניין אותו. הוא אוהד כי אבא שלו אוהד מכבי ומגיל אפס הם הולכים למשחקי כדורסל והוא אוהד שרוף. אין לו חולצות אדומות. כל הדברים שיבחר לעצמו זה כחול וצהוב ולאורך השנים היו עימותים רבים, כולל קללות ואפילו מכות בקיבוץ סביב זה שכולם אוהדי הפועל".

"מה???? קללות ומכות?"

נדרכתי ובוקר אחד כשבני החליט לבסוף ללבוש חולצת מכבי לגן, ליוויתי אותו עירנית מהרגיל ואכן, פגשנו בדרך כמה חברים בדרכם לבית-הספר ולגנים שהעירו לו: "סתיווווווו. חולצה של מכבי?", "איכס מכבי גרועים".

ופתאום יצא ממני כל מה שחשבתי שלא הקשבתי לו ושלא עניין אותי. "אה, חמוד. הפועל לא לקחה דרבי כבר 8 שנים. זה יותר ממה שאתה חי, כן? אז בוא. חוץ מזה, נתנו לכם חמישייה בעונה הקודמת". בקיצור, כל מה שלא עניין אותי כבת זוג לאוהד, נכנס לראש כאמא של אוהד.

בינתיים לא זזתי מדעתי ואני עדיין לא אוהבת ספורט תחרותי, אבל יכול להיות שיש בזה שיעור לעמידה על שלך, על נון קונפורמיזם ומחירו וזה שיעור שיוצאים ממנו חזקים יותר ומוכנים יותר.

ובכל זאת מצאתי קטע מקסים על כדורגל שנגע ללבי:

"מכדורגל לומדים המון דברים. כילד למדתי שמות של מדינות ושל ערים שמעולם לא שמעתי. ובשלב מאוחר יותר למדתי – לשבת על הספסל, להחמיץ הזדמנויות של מאה אחוז, להפסיד-למרות שהייתי יותר טוב- להתאושש".

זה יוסי שריד, זכר צדיק לברכה, כתב. אולי היינו צריכים להקשיב לו יותר.