אנטון אברמוב עיצוב בחוטי ברזל,
השראה: צילום של דני צ'רבנקה מכסח דשא

אני לומד באוניברסיטת בר אילן בתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים, ובדיוק בזמן בו התלהט הויכוח בקיבוץ על המרפאה האזורית, שמעתי הרצאה מעניינת מפיו של אחד ממקימי פרויקט "שיח שלום" המפגיש קבוצות של אנשי רוח והנהגה ציבורית מימין ומשמאל בעניין השלום. הרצאה זו ולימודי בתוכנית, הביאו אותי לחשוב אחרת על הצורך והחשיבות בעצם קיומו של הויכוח. להלן כמה תובנות הנוגעות להתייחסות שלנו לריבוי דעות בקהילה:

1. ריבוי הדעות הוא חלק מהותי ומבורך בחייה של קהילה מתוקנת. הוא חיוני לכוח היוצר של הקהילה. שני יסודות המתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה וחדשנות.
2. צריך לשמוע את הקול הנדחה שאת דעתו לא קיבלנו – יחד עם מה שהוחלט הם יוצרים את האמת. רק השיתוף של טענות שני הצדדים השייכים לאותה קהילה, יוצרים יחד מצב שלם בבחינת "דברי אלוהים חיים", אך כל אחד בפני עצמו אינו מספיק ואינו אמת בפני עצמה.
3. לכל חבר ולכל קבוצה בקיבוץ יש צרכים משלהם. באמצעות שיח שיתפתח בתוך קבוצות שאינן אחידות בהרכבן ניתן להגיע להבנה עמוקה יותר של הצרכים של כל חברי הקבוצה.
4. הצורה שבה התנהל הדיון בקיבוץ הלהיטה את היצרים, יצרה מתחים והביאה לחילופי האשמות לא נעימים בין אנשים שחיים יחד שנים רבות. ברור שצריך היה לנהל את הדיון בצורה אחרת, כיאה לקהילה שאנשיה גרים ופועלים יחד, כשרב המשותף על המפריד. ניתן היה לייצר שיח תוך קבוצתי של הרבה בעלי עניין שמוצאים את האינטרס המשותף. שיח כזה נכון שיתנהל בצורה של שלום, על ידי יצירת זיקות חיוביות בין האנשים, עשייה של שיתוף פעולה ולא של תחרות, וכך יתאפשר להבין את הצד השני מבלי לשנות את העמדות שלנו – הכלה זו של ה"אחר" נעשית שלא על מנת לקבל את דעתו, אלא להפך: להתעקש ולהעמיק את זהותו של כל אדם, ולעתים אף בניגוד ולעומת זהותם של אחרים.

לסיכום, ההתנגדות לתוכנית והטיעונים שהובאו בערעור אומנם לא גרמו לי ולרבים אחרים לשנות את עמדתנו, אך אין זה אומר כי הם היו לשווא. ריבוי הדעות תורם ליצירת דבר שלם יותר, מחדד את הצרכים של האחר ומביא להבנה טובה יותר של האינטרסים המשותפים של הקהילה כולה. מאחל לכולנו שנדע להקשיב לאחר ונשכיל להפוך את המחלוקות להזדמנויות.