לפני חודשים ספורים, לאחר חולשה וסבל ממושך כתוצאה מאי-ספיקת כליות, פרק זמן של טיפול בדיאליזה וניסיונות כושלים למצוא כליה בארץ, לקחה אלה פרידמן סיכון לא קטן ונסעה לטג'יקיסטאן על מנת לעבור ניתוח להשתלת כליה. רובנו יודעים מעט מהנסיבות שהביאוה לכך, מהפייסבוק והפרסום בכלי התקשורת שלנו בחיפוש אחר תורמת או תורם מתאים. אלה בטוחה שללא ההשתלה היא לא הייתה שורדת את המחלה לאורך זמן.

אלה נעתרה לבקשתנו והסכימה לשתף את החברים והתושבים כאן במה שעברה עם כל הסאגה הקשה הזאת.

מה היה התהליך הבריאותי שהוביל אותך לעשות את הצעד הדראסטי של השתלה בגילך?

הסיפור התחיל בעצם כאשר קיבלתי בירושה מאבי גן, המתבטא במחלת כליות הגורמת בסופו של דבר לאי-ספיקת כליות סופנית. הגן עבר גם לילדי, עובדה שמנעה מהם לעזור לי למרות רצונם העז. חייתי חיים רגילים ללא תסמינים כלשהם, למעט העובדה שבבדיקות בריאות שגרתיות ומיוחדות נמצא מצב קליני מתמשך של אי-ספיקת כליות, תחילה ברמה נמוכה וככל שהשנים חלפו, אי הספיקה הלכה והחמירה עד כדי אי ספיקה סופנית, שחייבה פתרון חלופי לתפקוד הכליות. כל עוד לא סבלתי מכך, לא היה לי צורך ולא הופניתי לעשות משהו בנידון. כאמור, חייתי טוב. זו מחלה מאד "שקטה". במשך שנת 2016 הוחמר מצבי והרגשתי חולשה משמעותית ומתמשכת, כשגם הבדיקות העלו ממצאים מדאיגים של חוסרי מינרלים וחומרים קריטיים אחרים. לפני כשנתיים אמר לי הנפרולוג המטפל שלי להתחיל לחפש לי תורם. כאמור, משפחתי מנועה מלתרום, עקב המצאות אותו גן גם אצלם. דוד בעלי מאד מאד רצה לתרום אך לא יכול היה לעשות זאת עקב רקע רפואי שלא אפשר לו. אחיין של דוד רצה אף הוא לתרום לי כליה, אך בבדיקות ראשוניות שעשה נמצא כי יש לו רק כליה אחת. לא ידעתי לאן לפנות. בשלב זה פרסמתי מודעה לחיפוש תרומת כליה, ואני חייבת לציין בחום אישה יקרה מהקהילה שלנו, שהביעה רצון לתרום לי ואף עברה מספר שלבים בתהליך התרומה, אך לבסוף נפסלה על רקע בריאותי. אישה זו נתנה לי הרבה כוח ותקווה ברגעים קשים, ואני אסירת תודה לה לעולמים על מה שהיתה מוכנה לעשות למעני. לאחר שלא הצלחתי למצוא תורם בעצמי, פניתי לעמותות העוסקות בתרומת כליה בארץ, ע"י תורמים אנונימיים, אך נאמר לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהדירוג שלי הוא נמוך מאד עקב גילי ולכן סיכויי לקבל תרומה ע"י תורם אנונימי בארץ שואפים לאפס. בינתיים, מצבי הבריאותי התדרדר, זיהום רדף זיהום, עם אשפוזים חוזרים וממושכים בבית חולים וסיבוכים רפואיים, שנבעו מאי ספיקת הכליות. יש להסביר, כי דיאליזה היא אמנם טיפול מאריך חיים, אך איכות החיים ירודה מאוד, יש סיבוכים וזיהומים מסכני חיים. הכליות, מסתבר, הן איבר חיוני ביותר האחראי לכל מערכת הגוף, ולמעשה הגוף לאט לאט קורס, וגם איברים נוספים נפגעים. הרגשתי כי לא אשרוד לאורך זמן, פשוטו כמשמעו.

מה בכל זאת עשית כשהתעורר הצורך הגורלי בהשתלת כליה?

בלית ברירה לאחר חיפוש נואש בארץ, שלא נשא לצערי פרי, הגעתי לחברה המקשרת בין אנשים במצבי לתורמים פוטנציאלים מעבר לים. המחיר נראה לי גבוה מכפי שיכולתי לממן, גם עם עזרה מהמשפחה והקיבוץ. בשלב זה פרסמתי את הצורך שלי בהשתלת כליה בכל אמצעי התקשורת שהיו זמינים לי, בפייסבוק, בעמותות ייעודיות, בקיבוץ ומחוצה לו, בארץ ובעולם. מוסדות הבריאות בקיבוץ בראשות עירית ארבל התגייסו לעזור לי. במשך חודשים ארוכים עברתי דיאליזה והמשכתי לסבול מחולשה נוראית וחוסר יכולת לתפקד, כשביום הדיאליזה אני משותקת מעייפות ובקושי מספיקה להתאושש, ואז טיפול נוסף בדיאליזה מגיע. זו תקופה שלא הייתי רוצה לחזור אליה. חשבתי שאין סיכוי וטעם להמשיך בנסיבות אלה. כל המאמצים האלה לגייס תרומות כספיות (בהיעדר תורם כליה), נבעו מהחלטתנו כמשפחה ש"הולכים" על השתלה בחו"ל.

חשבתי שיש לקיבוץ ביטוח קטסטרופות בדיוק בשביל מקרים כמו שלך. כמה בערך עולה השתלה כזאת והאם קבלת משהו מהביטוח? איך מימנתם את כל התהליך, כולל הניתוח?

ההשתלה עלתה יותר מחצי מיליון ₪. ראשית השתמשנו בכל חסכונותינו. אחר כך קבלנו תרומות מהמשפחה בארץ ובחו"ל. קיבלנו תרומות מחברי קיבוץ באופן פרטי ומאנשים וגורמים חיצוניים, שנעתרו לפניותינו, כולל גורמים ואנשים שאיננו מכירים. הקרן לעזרה הדדית של הקיבוץ הוסיפה לבסוף את הסכום שהיה חסר כדי להגיע ליעד. פנינו כמובן לביטוח הנ"ל בו אנו מכוסים דרך הקיבוץ, אך עד היום לא הושלם ההליך. אנחנו במשא ומתן מול הגורמים הרלוונטים בעזרתה של עירית ארבל.

איך הגעתם לבית החולים המסוים בו נערכו הטיפול המקדים והניתוח הגורלי?

החברה שיצרנו עמה קשר הסדירה את כל הטיסות, ההסעות, הטיפול שקדם לניתוח והניתוח עצמו, כולל גם המלון בתקופה שלפני ואחרי. הם דאגו לכל הפרטים. אך כשהגענו לשם, מצאנו בית חולים שנראה מיושן, בסגנון הסובייטי של שנות ה 60. המראה, הניקיון והאמצעים אפילו הדאיגו אותנו קצת, אך לא הייתה כ"כ ברירה ו"זרמנו" עם מה שהיה. הצוות המקומי היה מעולה, כולל רופאים ואחיות; הם היו רגישים ותקשורתיים (היה מתורגמן במסגרת השירות); אין טענות. הם היו יסודיים מאד והם חזרו על בדיקות שנערכו בארץ לשם בטחון. הזימון למקום המסוים הזה היה סה"כ ארבעה ימים לפני שהגענו לשם. לא היה זמן לערוך "תחקיר" על איכות בית החולים והצוות המקצועי.

איך את מרגישה עכשיו, עם סיום ההשתלה והחזרה ארצה?

אני מרגישה ממש טוב. אני נמצאת במעקב בבית חולים תל השומר, כשהתדירות שלו הולכת ופוחתת לשמחתי. אני עדיין קצת עייפה, אך לא באופן הדומה למה שהיה לפני הניתוח. אין כמעט מגבלות, למעט הימנעות מחשיפה לשמש. אין לי ספק שהצעד שעשינו היה נכון מכל הבחינות. אני חייבת לציין את התמיכה של כל משפחתי לאורך כל הדרך. לאחר שעוברים משבר משמעותי שכזה, מקבלים תובנות נרחבות, על מה חשוב בחיים, לומדים לקחת בפרופורציות הנכונות את אירועי החיים. ליהנות ממה שיש, לחבק ולהוקיר את המשפחה היקרה. וכמובן להעריך כל יום של בריאות ושל הרגשה טובה.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת להודות לקהילה שאני כל כך שמחה להשתייך אליה, על התמיכה, הפירגון, העידוד, ההבנה והתרומות שעזרו לי כל-כך בתהליך הכל כך משמעותי הזה שעברתי. זה הדגיש לי מה זו קהילה, כמה היא חשובה במקומות שכל-כך צריכים אותה.

אז שנהיה בריאים וחג שמח לכולם.