שושנה וברונו בוכהולץ עם הילדים ששי ויורם

ביום שישי, ה-9 בינואר 1948, בערך בשעה 07:00 בבוקר, נפתחה במפתיע אש מהרי סוריה על קיבוץ כפר סאלד. במפתיע, אולי לא כל-כך במפתיע, כי עובדה שכל אדם ידע לאן עליו להגיע, לפי תפקידו.

אני, גננת חדשה וצעירה, רצתי לגן הילדים שהיה בקצה השני של הקיבוץ, וכשבאתי לשם כבר היו שם המטפלות. מקלט עדיין לא היה, והתארגנו עם הילדים לשהייה בתוך הגן.
גם ברונו ידע את מקומו ורץ למגדל השמירה לאורך חצר הקיבוץ, חשוף רכס הסורי. וזאת, כדי לאותת בהליו לכפר גלעדי, על מנת להזעיק עזרה.
(סימה מעירה: במשך שנים אני חושבת על ברונו, בהקשר למשפט השגור: "נפל בהגינו עלינו", ברונו נפל על הגנת הבית).
הוא רץ למעננו, לבדו. הוא היה הקרבן הראשון של כפר סולד, שהיה היישוב הכפרי הראשון שהותקף בארץ.
בגן חשבנו שמן הראוי לשמור על שגרה, וכששמענו על נפילת ברונו, התלבטנו מאד אם, מתי ואיך לספר זאת לילדים.
ה"איך" נפתר מהר: שושנה הגיעה לגן כפופה, פרועת שיער ובוכיה, ולקחה את יורם הביתה.
ניסינו להמשיך בעיסוקי השגרה של הגן: מקלחות, ארוחת צהרים ומנוחת הצהרים הקדושה, זו המנוחה שאסור לדבר ולהתלחש. מי שלא מצליח להירדם צריך להפנות את הראש לקיר. המטפלת או הגננת מסתובבת בפרוזדור ומרגיעה: ששששששש…..
באותו יום הייתי אני בפרוזדור, עוברת מחדר לחדר ולא משתיקה את הילדים, שומעת אותם משוחחים ביניהם. לא רק שלא השתקתי אותם, אלא עצרתי להקשיב, ופתאום הבנתי שרק אני שומעת את שיחתם, וחבל.
אז רשמתי את דבריהם.
יותר משישים שנה הייתה מונחת המחברת הזו באחד הארונות בביתי.

סימה שרי

 מהמחברת של סימה:

9.1.48 – תגובות הילדים אחרי ההתקפה הגדולה על כפר סולד ונפילתו של ברונו בוכהולץ

יוחנן (שטרן): "יה, אז ליורם אין אבא והוא עני."

דן (לברון): "אבל גם חיים יודע לאותת."

תרצה: "מה, איפה המשקפיים שלו?"

גדעון (רוזנפלד): "אח, חבל שלא סיפרת לנו שערבי מת. חבל שסיפרת לנו כי עכשיו אולי לא נשכח."

יוני (פרינץ): "וששי תמיד תשאל איפה אבא, ואמא שלה תגיד שהוא נהרג והיא לא תבין."

גדעון: "ברונו חושב שהוא חי?"

יוני: "הוא יכול עוד לחלום?"

אבנר (רוט): "טוב שלא אבא שלי מת, כי אז הייתי נורא צורח."

יוני: "אז אמא שלו תצטרך עכשיו להתחתן עוד פעם."

תרצה: "הוא דווקא תיקן לנו ברזים. ומי ירים את יורם ביום ההולדת הכי גבוה? ולא תהיה לו (לברונו) יום הולדת יותר?"

כמה ילדים: "יורם בכה כשאמרו לו? מה הוא אמר? אם הוא יבכה אז אוי ואבוי למי שירגיז אותו."

עדנה (הירש?): "אסור לשכוח אבא אם הוא מת."

גדעון: "כמו שלדוד מנדל עשו מצבה."

יוני: "והיה לו רובה?"

תרצה: "נעשה מחברת לאמא של יורם וליורם."

גדעון: "אפילו אם הוא יצייר קשקוש אז נגיד שזה יופי."

עדנה: "גם אנחנו צריכים להיות עצובים כי זה אבא של ילד מהגן מת."

גדעון: "אפילו אם זה היה אבא של ילד לא מהגן."

גדעון:"על הערבי שהרג אותו אנחנו נשיר שיר של קללה."

תרצה צוחקת, יוני כועס.

תרצה: "אני צוחקת על הערבי. תמיד צריך ילד אחד לבוא לשחק עם יורם, לבקר אותו."

יוני: "יורם הוא נורא מסכן. כשאבא שלו עוד היה חי הוא היה חולה ברגליים, ושכב המון זמן בחדר ואף אחד לא בא לבקר אותו, רק אני."

גדעון:"ואילו ילד אחד מילדי הגן היה נהרג?"

אבנר: "אז היו רק 19. נשים מזכרת. נכתוב נייר ונשים אותו על הכניסה, שתמיד נקרא את זה ולא נשכח."

יוני: "לא נגיד את זה למוקי (ארנוני), כי אחרת הוא יהיה עצוב במסיבה (יום הולדתו)."

סימה: "מסיבה כבר לא תהיה לנו כי אין חוגגים ביום שחבר מת."

גדעון: "ומחר?"

סימה: "גם לא. אולי בעוד שבוע."

גדעון: "אבל גם אז הוא יהיה עוד מת. יא חביבי, עכשיו יהיה איש אחד חסר בכפר סולד."

עדנה: "אני החלטתי עכשיו כמה ימים לא לאכול סוכריה."

אבנר: "אם לא יסכימו ששושנה לא תעבוד בערב, אז אני אתן צביטה בפופו של סידור עבודה. טוב שהאנגלים עזרו לנו וירו בערבים: ודאי שמתו! מאתיים מתו!"

יוני: "יא, מתו כאן שלושה דברים: עגל, פרה וחבר (אביו רפתן)."

תרצה: "אבל חבר זה יותר מסוכן."

יוני: "אז מה, את לא רוצה חלב?"

גדעון: "מה שיורם אומר זה באמת נכון. הוא אומר שדוד שלו יהיה עכשיו אבא שלו. החברים יהיו נורא עצובים כשהם יראו אותנו בחולצות לבנות."

יורם (בוכהולץ): "אם אני אהיה גדול כמו שאבא שלי היה, בן 31, אז גם אני יכול להיות אבא של ששי. נכון?"