למה חשוב ללוות ערוגה, מרגע לידתה ועד השמחה בקטיף התוצרת? למה זה חשוב לשמור על שגרה ואפילו מסביב אומרים שזה מסוכן והכי טוב, לבד, בינתיים? למה זה חשוב לעשות מסיבה? למה זה חשוב ללכת לשנת שירות? למה זה חשוב לקטוף שמוטי בפרדס? למה זה חשוב חולצה כחולה, כמה היא עולה אגב?

למה ולמה ולמה.

מזמן לא סיפרנו כאן על הנעשה אצלנו במערכת החינוך. הגיע הזמן וגם הבקשה המנוסחת של שלמה, מי יכול לסרב? מי רוצה לסרב? מדברים מסביב על נזקי הקורונה, על הבדידות, על חרדות, על תופעות לא פשוטות של היעדר מגע.

אצלנו פעלנו אחרת; נפגשנו, פעלנו, שמרנו על שגרה כמיטב היכולת, אבל היות וזה ערך – לשמור על תנאים מיטביים לילדים – לא הפסקנו כמובן לרגע. אך בסגרים המוחלטים סגרנו גם.

שלמה שאל מה מצב הילדים והאם זה כה חמור כמו שאומרים בתקשורת? אז לא אני צריכה לספר כי כולנו חיים כאן ביחד ורואים אחד את השני ושומעים ונוגעים ומתחככים וכאן זה אחרת מבלוק בדימונה. יש כאן התפלגות שגרתית של בעיות מלפני הקורונה ולשמחתנו הרבה, המקום שלנו, הנאמן וצמוד לערכים בהם אנחנו דוגלים, לא פסק לרגע.

נחזור לשאלות ונתחיל בערוגות.

היכולת שלנו ללמד, לעורר סקרנות ולהטביע דפוסי התנהלות הוא אך ורק במעשה. איך נחבר ילדים לטבע, לגלגל החיים של זריעה, נביטה, צמיחה וקמילה? איך נחבר ילדים לחשיבות התהליכים, העבודה והמשמעת, איך נחבר ילדים למה שהם מכניסים לפה?

השדה שלנו הוא פלטפורמה נפלאה לכל הנושאים הללו. ניב יצר עבורנו מעבדה מופלאה להמחשה והתנסות בגן הירק. חשבנו על זה כבר במהלך השנה הקודמת, תכננו וכל פעם, רועץ אחר התנפל על הרעיון.

הפעם יצאנו לדרך. בית "האורן" ובית "הרותם" מגיעים יום בשבוע לערוגה המביאה עמה תחומי דעת מגוונים וכמובן נוגעת בנאמר לעיל באופן מעשי ודידקטי. דן אורדובר, ניב יגר ואביב מייקלס מלווים אותנו והילדים בינתיים נפעמים. גם אנחנו ולכן נמשיך, כי זה זה חיבור קהילתי חשוב ונחוץ.

היינו כולנו ביחד בטקס ט"ו בשבט ומשם יצאנו אל העשייה הזו בשמחה גדולה. כמעט כל ילדי המערכת מגיעים לשטח וזה מקום מצוין עבורנו להיות בחוץ, במרחב עם מתקנים וכמובן תמיד הולכים ורואים מה צומח, מה כבר עומד לסיים ומלאי סקרנות, מה יש שם באדמה שעדיין לא נבט? כייף שיש מקום למדורה ומים. מקום חשוב מאוד.

למה חשוב לשמור על שגרה? ענינו על זה, לא? בכל מקרה, כדי לשמור צריך מי שישמור וזו הזדמנות להתעכב על הצוותים. מדברים על מצוקת כוח אדם ואנחנו בתוכה, אבל באופן לא ברור הצלחנו לארגן צוותים מלאים לכל הבתים. יש אווירה של עבודת צוות טובה ואיכותית. ילדי כל בית נפגשים, מתכננים ומתלבטים על ההתנהלות הנכונה, יוזמים, יוצרים – זכינו.

במסגרת התכנית השנתית של הייעוץ המקצועי הניתן דרך המועצה, לומדים צוותי החטיבה הצעירה תקשורת מקרבת עם אותה מורה איתה למדנו בקיץ, זה לא מקרי אגב.

ונאמר תודה לטלי ורון, בר וסער, לנטע, לצורית ונועה, לדבי ויונתן, יעל ונמרוד, כולם עובדים ביחד בשיתוף פעולה נהדר. חבורה מקסימה – צוות חטיבה צעירה.

בנות ובני החטיבה הבוגרת עובדים בשיתוף פעולה ובהדדיות ומונחים ע"י יפעת ונאמר תודה לעדן ורוני, לעומרי ולנמרוד העובדים יחד ומדריכים בבתים אחד של השני, כשלפי הצורך גם מגבים אחד את השני.

התנועה קיימת ופועלת. אנחנו עדיין שואלים, מתלבטים מחפשים את הדרך הנכונה, היעילה והלא נורא יקרה והיות וזו השנה הראשונה לפעילות ממשית, זה עדיין תחת זכוכית מגדלת.

יעל המד"בית יוצרת סביבה טובה, יש פרויקטים קהילתיים ומתוכננים טיולי פסח כך שמחזיקים אצבעות.

אם אנחנו בתנועה, נאמר כי חשוב לנו מאוד ליצור תנאים להעצמה, לגדילה ולהתפתחות, זו המנטרה שלנו. התנועה אמורה לתת את המרחב הזה והיא אכן נותנת, אך בינתיים זה במחיר יקר, בהתנהלות מופלאה של חלק גדול מבני הנוער והמדריכים שלא מוותרים על שום ילד ושם עניין. יש גם שכן, קצת מוותרים, זה חלק מהחיים, לא? וזו העבודה שלנו, לא? להוביל בנועם את כולם, כל אחד בדרכו. מלווה אותנו גם עילי, "גרעינר" של התנועה, הוא מגויס ותורם ומלא מוטיבציה כשלעיתים יש כאן מקרה של "הפרה רוצה להניק", אבל כאמור לא מוותרים אם משהו לא ממש הולך כמתוכנן. עדן גבאי ואנחנו בתמונה ומטייבים את העבודה לפי הסרגל שלנו.

למה זה חשוב לעשות שנת שירות?

דברנו לא פעם על חשיבות הנתינה והתנסות בנתינה ובמפגש עם אוכלוסיות חדשות ובמפגש עם עצמי בתנאים שונים ואנו עוסקים בזה באופן צמוד מאוד מאוד, מעמיק ומקצועי. רוב הילדים נרתמים להתנסות, משתתפים בתהליך אותו מלווה יפעת וניגשים להתקבל במקומות הייעודיים לשנת שירות, כשרובם ככולם חווים דחייה, תחושת חוסר ערך והכי חשוב: "איך לעזאזל לא רואים אותנו?"

התהליך מציב בפנינו אתגרים מעניינים. רוב הילדים בבוחרם את המקום לשנת השירות, בוחרים לפי הניקוד החברתי הקיים למקומות ולא לפי ההתאמה האישית והרצון להכיר אוכלוסיות חדשות. כך נפגוש נער שמעולם לא קטף תפוז אומר "אני רק כפר נוער חקלאי, רק לשם". איך משנים פרדיגמות? איך מאפשרים הרחבה של "האני" שלנו אל מעבר לידוע לי באמצעות החברים שלי? יש לנו הרבה עבודה ועדיין, כולם בסוף מתקבלים, כולם בסוף נתרמים מאוד מהשנה הזו ואנחנו נמשיך לייעל את התהליך ולעדכן אותו.

ולמה חשוב לקטוף שמוטי בפרדס? בגלל כפרי הנוער החקלאיים? גם, אבל אספר על משימת בר-מצווה כדי להמחיש. שבת עם מזג-אוויר נעים וכל השכבה והמשפחות יורדים לפרדס, מדמים את אותם גיוסים של פעם עם אותה ארוחת בוקר וקוטפים. סבא אורי מירון סיפר על הפרדס של פעם, על הזנים שהיו ואיך עבדו וכמה מתנדבות קטפו והיה יום ממש מוצלח. הקוטפים הגיעו ל-27 דולבים (מיכלי פרי) ואחת האמהות שאלה אותי –  מה זה דולב? אז הנה לכם עוד דוגמה למה חשוב לקטוף שמוטי, שכמעט נעלם מהפרדס שלנו. את הכסף מהקטיף הם מקבלים לתקציב בר -מצווה. נזכיר על קצה המזלג את קבלת השבת שהיתה ביום שישי ואת הברכה של מוטי לכל ילד ואת הארוחה המשותפת במועדון עם מיטב המנות המייצגות כל משפחה. בקיצור – זו שנה מיוחדת ובמהלכה מלווה אותם רוני המדריכה ונמרוד שעליו לא הסכימו לוותר.

ויש עוד שלל נושאים בהם אנו עוסקים,

שכבה ח' מתחילה להתנסות בעבודה. נפגשו עם טלי ממשאבי אנוש שהסבירה להם כללים, זכויות, חובות של עובדים ונפגשו גם עם מנהלי הענפים. יש היענות שמחה להתחיל כבר. ככה מתרגלים עבודה אחרי 60 שעות התנדבות ולאחר מכן, יכולים להשתלב בעבודה בהתאם לכללים.

בנעורים מתכוננים למסיבה, מתכננים טיול פסח וכל הזמן מדברים על זהות, על גבולות ועל מה אני בתוך העולם המבולבל הזה. אם נשים לב, זה קשה מאוד להבין מה מותר ומה אסור בהיותנו צרכני תקשורת ונשענים על מובילי דעת קהל כאלה או אחרים. אנחנו, כאמור, לא מתבלבלים ומקדשים דיאלוג פתוח ומכבד. אין אלימות סמויה או גלויה, מתרגלים בחירות, מתרגלים תשלום על הבחירות שלנו, מנקים את הבית שלנו, מבשלים ביחד, מדברים אקטואליה ומה שמציק.

מלווים את הילדים לבית-הספר.

בית-הספר הוא נושא חשוב בחיינו. חשוב לי לציין כי אני נמצאת בקשר עם אנשי הצוות וההנהלה של בית-הספר ונמצאת כאן לעזר. לא פעם התלוויתי להורים בשיח מקצועי בבית-הספר והייתה זו תרומה חשובה ונחוצה. אל תהססו לפנות אלי.

אי אפשר לסיים בלי ברכה לסיגל לשם שפתחה מחדש את "הפינה החמה". היה כבר מפגש פתיחה והייתה בו שמחה אמיתית של מפגש אותנטי בין האמהות ועם סיגל ועם הבית ועם אנטה ויעל.

ועוד מילה על שגרה, פתחתנו בה ועמה נתקדם לסיום. הגיל הרך פועל בתנאים בהם פועלת כל המדינה, עם מצוקת כוח אדם גדולה ויחד עם זה, יש שגרה. לא סוגרים גנים, לא עוברים לחצי יום והכל ממשיך בהתמדה, ללא לאות. אנטה ולצידה יעל, עונות על כל משבר והמערכת בתפקוד מקצועי מלא. ככה יש שגרה נעימה, אך נזכור שכדי לתחזק שגרה כזו, יש מאחוריה עוגנים חזקים במיוחד של ערכים ומקצועיות. מילת תודה ענקית מכאן לצוות הגיל הרך כולו על כל המטפלות והגננות המתעקשות לשמור על השגרה שלנו. יש חשיבות רבה לכל חוליה בשרשרת החינוכית שלנו ואנו משקיעים בכל השרשרת ובכל חוליה בנפרד, מדברים בקול צלול וברור שלא משתנה עם הרוח ונשען בבהירות ובשקיפות על "האני מאמין" שלנו.