מימין: ניב יגר, משמאל: חיימקה, מאחור: אריק

גילוי נאות – לשיחה עם ניב אני באה קצת משוחדת. ניב ויונתן, בני, גדלו ביחד מגיל אפס, ועד היום הם חברים טובים ביותר. הבית של ניב בקיבוץ מהווה כעין מרכז ומוקד עלייה לרגל של חברים וחברות, הוא שומר הגחלת עבור רבים מבני כיתתו. טוב, זה מה שקורה לילד שכבר בגיל פעוטון פתח את שער הגדר והוביל את שלושת הילדים האחרים לבדוק מה קורה בבית ההורים אחרי שכולם הולכים לעבודה ולבית ילדים… איפה לא חיפשו אותם, עד שגילו אותם קרוב לבית של משפחת יגר.

ניב, כך הייתי מנסחת זאת, שייך לאנשים שעושים. בדברים שפרסם בחוברת המחזור (לא בדיוק חוברת, כעין משחק שולחן, בשנת 2002) הוא אומר: "תשקיעו בחינוך. תחנכו את בניכם לא להיות מפונקים, כי זו הסיבה לחוסר העשייה". כבר שם היה משהו שהנחה אותו, אז לאן בדיוק זה התפתח, רציתי לשמוע ממנו איך בונה אדם צעיר את דרכו. ניב, כידוע לרובכם, הקים אימפריה קטנה משלו לגננות ותכנון גינות. מגע ידיו וידי חבריו העובדים עמו מורגש פה ושם גם בחצר קיבוצנו (בגינות פרטיות, בגינון שנעשה סביב העצים המשולטים וגם פה ושם בכיכרות הקיבוץ).

 ניב, מתי הגעת להכרה שזה מה שאתה רוצה לעשות?

לכאורה זה קרה לגמרי במקרה. קיבלתי הצעה מגנן, שלא הכרתי לפני כן, לעבוד אתו. לאט לאט הבנתי שאני במקום הנכון, שזה משהו שלגמרי מתאים לי להיות בו, בין הצמחים ובתוך האסתטיקה. זה, כנראה, לא הגיע משום מקום והיום אני מבין שזה התחיל בגינה של אבא ואמא, מן החוויה היפה של הגינה בבית. כבר כילד עבדתי עם אבא בגינה, והאהבה והיחס לגינה ולגינון נבנו תוך כדי עבודה לידו.

 היו גם שיחות ביניכם על החשיבות שבעבודת הכפיים?

זכור לי משפט אחד, חזק במיוחד, שאבא תמיד היה אומר לי, הוא אולי בנאלי, אבל נורא נורא נכון: כל עבודה מכבדת את עצמה.

 אתה חושב שיש קשר בין הבחירה שעשה אבא שלך (עלייה לארץ ובחירה בחיי קיבוץ והעבודה חקלאית) לבין הכיוון שאתה לקחת?

לא מספיק נתתי את דעתי על כך, אבל היה משהו שמאד חלחל ממנו אלי. בחינוך שלו היה משהו מאד לא כוחני, לא תחרותי, לא קשוח. אני חושב שלא גדלתי עם התחושה שאני צריך לבחור במסלול שיש בו אלמנט של השגיות או תחרותיות. היה עידוד להיות במקום שבו אתה עם עצמך, מסלול שבו יש עבודה נטו. זה התהווה לאט לאט.

אם אני זוכרת נכון, דווקא כילד עסקת הרבה בטניס, מה זה אם לא תחרות?

היה משהו באבא, שרצה, כנראה, להוכיח דרכי את היכולת שלו, ולכן הוא הכניס אותי לעולם הטניס. אבל בסופו של דבר זה לא התאים לי. השקעתי הרבה, אבל לא הייתי כזה כוכב…

אז בוא נעבור להווה, איך בנית את הרקע המקצועי שלך, היום אתה כבר בעצם ממש מותג, נדמה לי… (www.nivyeger.co.il)

התחלתי בגיל צעיר, יחסית, בן 24. בהתחלה לא עשיתי שום תכניות לטווח רחוק. נכנסתי לעניינים מבלי הרבה התלבטויות, הן באו בהמשך. החיים הרי מלאים בהתלבטויות, אבל לא נתתי להן להפריע לעצמי מלהמשיך.

 מה זה דרש ממך להקים עסק עצמאי משלך?

זה אומר שאתה אחראי על עצמך, אם לא תחפש עבודה היא לא תגיע אליך. אם לא תעשה עבודה טובה לא תקבל הזמנות. כל מה שאתה עושה צריך להיעשות הכי טוב, כדי שירצו אותך.

 זה מעיק?

זה מתיש מאד. יש גם אכזבות בדרך. יש נפילות. עבודה מול אנשים היא קשה. אתה לוקח את העבודה אתך הביתה. הקושי העיקרי הוא בעבודה מול לקוחות, לפעמים גם עם האנשים שאתה עובד איתם.

 מי הם העובדים שלך?

אני בר-מזל, כי התחום שאני עוסק בו הוא תחום שעושה טוב לאנשים, ונכון, אני גם משקיע באנשים שעובדים איתי. אני חושב שאני גם פותח אותם לעולם שאני כל כך אוהב, ורובם ממשיכים בעצמם לעשות גינות ליד הבית או אצל ההורים שלהם. הם נעשים קרובים לתחום הגינון, ומפה לשם קם כאן דור של גננים שעבדו לצדי ועדיין עובדים: ירדן פרידמן, איתן סינדליס, אלעד לנדאו, אביב מייקלס, אמיר בליך, יפתח ידיד, שקד וגם דר ישראלי, אייל ורד, תום בן-חיים וארבל ורדי. החברים שלי נרתמים גם הם לעזרה, וזה כיף גם להם. בעבודת גינון יש הרבה סיפוק כי התוצאה היפה היא מיידית.

 מה אתה לומד היום, ולאן זה מקדם אותך?

אני לומד הנדסאות נוף במדרשת רופין. לימודים אלו פותחים לי אופקים חדשים. הם תורמים להבנה שלהיות גנן זה לא רק לדעת איך לכסח דשא. אתה מתפתח לאיש מקצוע, שיש לו טעם, עמדה ודעה בענייני גינון. בד בבד גם נבנית היכולת ליצור את מה שמתכננים, משהו שהוא מעבר לעבודה השוטפת. הלימודים מקדמים אותך למקומות נוספים, אחרים. היום למקצוע הזה יש ביקוש רב, והאפשרויות בתחום תכנון הנוף הן רבות.

 ושאלת השאלות, איך ומתי אתה רואה את עצמך משתלב בחיי הקהילה כאן?

זו הדילמה הקשה שלי. הרצון האישי שלי הוא לקחת חלק בצורת החיים המיוחדת הזו שנקראת קיבוץ, ויש לי גם רצון להשפיע במקומות שבהם אני יכול. ברור לי שכשיגיע היום ואחליט סופית שאני כאן, אני ארצה לעשות את המקום הזה טוב יותר, יפה יותר. חשוב לי מאד להגשים את האני מאמין שלי בסביבה ירוקה במקום שבו אני חי ובו אני רוצה להישאר. בחזון שלי הבנייה של השכונות החדשות צריך ליצור רצף של שטחים ירוקים למשחק ובילוי במקום לכבוש אותם באספלט ואבן. אני מאד מקווה שכך אכן יקרה, ותהיה לי השפעה על החלטות מעין אלו בהמשך.

ובנימה זו נסיים כשהתקווה שלי ובטח של כולנו שניב הוא כאן בשביל להיות כאן תמיד…