לפני כשש שנים הציע בן דודי מצד אבי להניח "אבני נגף" בפתח הבית בו גרה משפחת ישראל בברלין. משם החל המסע שלנו להתגלגל עד לביקור המשפחה בברלין.

ההגדרה המילונית בעברית של "אבן נגף" –  "אבן העומדת למכשול בדרך". לא ידוע לי איך התגלגל הכינוי "אבן נגף" להנצחה של האבנים המוזהבות בברלין אבל הוא בהחלט מעניין ומעיד שזו לא סתם אבן בדרך, אלא אבן הגורמת להולכים לעצור להתכופף ולקרוא מה כתוב עליה. (הערת מערכת העלון: זו בהחלט הייתה כוונת הפרוייקט – לגרום לעוברים והשבים בדרך להיתקל בשואה גם אם יש ברצונם להעלימה, להשכיחה או להדחיקה).

בשנות ה-90 החל האמן גונטר דמניג בפרויקט השקעת האבנים במדרכות (Stolperstein – שְטוֹלְפֶּרשְטַיין) כדי להזכיר לעוברים ושבים את קורבנות הנאציזם ומאז הונחו מעל 75,000 אבני נגף בערים רבות ברחבי אירופה.

הדרך לא הייתה קלה: היו מקומות בהם עקרו תושבים את האבנים או התנגדו להנחתן, היו שטענו שזה לא מכבד שאנשים ידרכו על זכרון, אבל לרוב צברה היוזמה תאוצה וממשיכה לגדול עם המצטרפים אליה – יהודים ולא יהודים – מרחבי העולם.

דמניג יצר פרויקט אמנות וזכרון במרחב הציבורי שאי אפשר להיות אדיש אליו. לדבריו: "אדם נשכח אך ורק כאשר שמו נשכח. אדם העוצר ליד אבן נגף ומרכין ראשו לקריאה, מרכין ראשו לזכר הקורבן".

ארגונים, בתי-ספר ובני משפחותיהם של הקורבנות מחפשים מידע על הנספים בארכיונים שונים, בין השאר במרכז המידע של "יד ושם" בירושלים. לאחר איסוף המידע הדרוש, מכין דמניג קוביית בטון בגודל 10X10 ס"מ ומחבר אליה לוחית פליז עליה נחרטים הפרטים: "כאן גר…", או "כאן חי…" שם הנספה, שנת הלידה ומה עלה בגורלו – על פי רוב תאריך המוות או המשלוח למחנה. לאחר מכן משולבת האבן במדרכה ממש בפתח הבית בו התגורר האדם.

הפרויקט ממומן מתרומות של גורמים עסקיים ופרטיים וכן מהתרמות בבתי-ספר, איגודים מקצועיים ודומיהם. בני המשפחה משלמים על הנסיעה והשהות במקום.

כאמור, בן דודי החל את ההתכתבות עם אחת מהאגודות העוסקות בפרויקט בברלין ולאחר בירור ושליחת מסמכים, נקבע תאריך להנחת אבני זכרון למשפחה בשישה מקומות שונים בברלין. התאריך שנקבע היה 31 באוקטובר 2023 וכמובן שלא נסענו, אבל לא ויתרתי על הפרויקט. דחינו לפברואר 2025 כשהוחלט על הנחת אבן זכרון במקום אחד.

בן דודי לא יכול היה להצטרף לנסיעה אבל לשמחתי ולהתרגשותי הודיעו בנותיי (תמר ואסנת) שהן באות איתי. גם בני (דרור) הצטרף ויחד הגענו לברלין שלושה ימים לפני האירוע, על-מנת להיפגש עם האחראי ולתכנן את הטקס.

עוד באותו היום הלכנו למקום הטקס, הכרנו אותו ותלינו מודעות במספר מקומות בשכונת המגורים על-מנת ליידע על יום ושעה. בעקבות הפרסום הגיעו אנשים מהקהילה היהודית ודיירי הבניין בפתחו עמדנו להניח את האבן, יצאו לפגוש אותנו והבטיחו שישמרו על האבנים.

הייתה לי משפחה גדולה שהתגוררה בברלין – סבא וסבתא שלי וילדיהם עם בני ובנות הזוג וגם האחים והאחיות של סבי וסבתי. חלק מילדי המשפחה ניצלו: שני אחים של אבי הגיעו לגבעת ברנר ב-1936 בעוד אבי ואמי היגרו לארגנטינה במרץ 1937. בברלין נשארו שתי אחיות: הרטה ישראל האלמנה, אשר נשלחה עם שני ילדיה בסוף 1941 למחנה ריכוז בריגה, שם מצאו את מותם ואדית ישראל פייגה שנאלצה לעבוד בכפיה במפעל למנועים חשמליים.

במהלך מבצע שנקרא "פבריקאקשן" בין 1-12 במרץ 1943, נעצרו כ-8,000 יהודים מברלין, אשר עד אז ניצלו מגירוש, הם נעצרו בעיקר במקום עבודתם, ברחוב או בבתיהם, הובלו למחנות ריכוז ולאחר מכן גורשו לאושוויץ.

בין העצורים היו אדית ובעלה פול. בני הזוג נדרשו למסור את הצהרת הרכוש שלהם ב-28 בפברואר 1943. כל נכסיהם הוחרמו לטובת הרייך הגרמני וב-1 במרץ 1943 נשלחו אדית ופול לאושוויץ במסגרת "הטרנספורט המזרחי ה-31" ונרצחו שם. לצערי אין בידינו מידע מדויק על גורלם או תאריך מותם ואבן הנגף בשבילה נסענו לברלין, הונחה בפתח הבית של אדית דודתי.

ב-2 במרץ, 1943, יום לאחר שאדית נשלחה לאושוויץ, נשלח גם ישראל ישראל אביה של אדית (סבי) לאושוויץ ונרצח שם. בעקבות המחקר שעשיתי, גיליתי פרטים מרתקים נוספים על שאר בני המשפחה וקורותיהם, כשחלקם נספו גם הם בשואה.

מי שתרם את הנחת אבני הנגף היו משפחת נחנסון ובהזדמנות זו חברו אלינו שלושה מבני המשפחה, שהניחו כבר חמש אבני זכרון בפינת הרחוב ליד חנות ההורים. בטקס השתתפו כ-20 אנשים, חלקם מהשכונה הקרובה ורובם יהודים שומרי מסורת, ביניהם זוג צעיר מרמת השרון. בטקס הוקרא סיפור תולדות המשפחה באנגלית וגרמנית, פרקי זכרון נאמרו בידי שני בחורי ישיבה ודרור בני אמר קדיש.

הנחת האבן המוזהבת במדרכה עליה פסעו לפני שנים רבות בני משפחתי, הייתה מרגשת וגם הטקס היה מכובד ומרשים. שבוע אחרי שחזרתי לישראל הודיע לי עורך הדין כי אושרה האזרחות הגרמנית שלנו, כך שחשתי סוג של סגירת מעגל.

אסנת, תמר ודרור היו שותפים מלאים להתרגשות הרבה שלי ביצירת זכרון למשפחה שחלק ממנה הושמד בשואה. החיבור שלהם לשורשים ולסיפור המשפחתי הוא משהו שאני שמח שלא ויתרתי עליו. זו גם ההזדמנות להגיד תודה ענקית לבתיה אשתי, שלמרות שלא הייתה יכולה לנסוע, תמכה בדאגה מובנת ליציאה וחזרה בשלום.

מי שרוצה לעשות אבני נגף למשפחתו, מוזמן לפנות אלי לקבלת הנחיות ראשונות. אל תוותרו על הזכרון הזה. הוא יישאר איתכם וגם לדורות הבאים.