מזמן לא בקרתי באף בית וקצת התגעגעתי… נזכרתי שלפני זמן לא רב, באחת השיחות עם דבורל'ה פיינברג, היא אמרה לי שהגיעה העת שבה היא אוהבת את הבית שלה ושלמה איתו.

משפט זה כנראה לחץ אצלי על נקודה רגישה, כי אצלי בבית נדמה לי שהוא תמיד בתהליך – דינמי ומשתנה (ומצריך תכופות ביקורים לרכישת תמונות בחנות האהובה של דבורל'ה). אני פשוט מקנאה באנשים שהבית מהווה עבורם מקור לנחת ושלווה, ולכן החלטתי לבקר אצל דבורל'ה וראובן.

לבית פיינברג נכנסים דרך גינה גדולה וירוקה – הממלכה של ראובן. הגינה מאד מסודרת עם אוספי כדים וכלים חקלאיים. השטח הגדול אינו עמוס, ויוצר איזה רוגע בעין. דבורה מסבירה שהם לא מתעסקים בצמחים עונתיים, אלא ברב שנתיים בעיקר, כדי לא ליצור מצב שבו יש יובש או צורך בהחלפה שוטפת.

נדנדת ישיבה מהוריה של דבורל'ה – רודה וגרשון, נשמרת היטב כל השנים בחוץ.

נכנסים לבית דרך מסדרון צר המוביל לבית מואר ומאורגן. ממול רואים את השולחן הגדול שבו מתארחים כל הפיינברגים ביום שישי (הכל מתואם – כלי האוכל מאותו סט והכיסאות. אין שעטנז). דבורל'ה מגלה לנו שכבר ביום רביעי עוברות הודעות בקבוצה המשפחתית, וכל אחד מזמין מה הוא רוצה לאכול בארוחת שישי.

למעשה יש שני סלונים, שניהם מעוטרים בהרבה יצירות אמנות מיוחדות, ממש גלריה של אמני הקיבוץ ואחרים – ידיד, אילן אסטליין, רבקה קראוס, נורית רפאלי, ואילנה שחר (אישתו של אח של דבורל'ה).

תמונה של נורית רפאלי

דבורל'ה נוהגת ללבוש שחור-אפור, אבל בבית היא מאד אוהבת את גווני הצהוב, והסלון אכן חמים ומזמין לישיבה בצוותא.

בכל מקום בבית וגם במטבח המסודר אוספי כלים גדולים ויפים – מקרמיקה כחולה, נחושת, חימר, צבעי שמנת וגם כדים עתיקים (שראובן קיבל בירושה מאביו הנס).

אני אוהבת את האמירה האמנותית של דבורל'ה בתליית תמונות רבות, זו לצד זו, בהתאמה צבעונית מוקפדת.

איזה כייף לארח בבית כזה!

תמונות של מיכל אפרת מהמאוחד

ארונית עם כלים עתיקים מביתו של הנס, אביו של ראובן

לכתבות קודמות של איריס