שמי ינון, בנם הצעיר של חיה וגיורא.

התבקשתי לכתוב איך זה לגדול לתוך משפחה שכולה, שבה לא כל כך אוהבים לדבר על השכול ובאופן כללי שתיקה, מופנמות וריחוק קל, מאפיינים אותנו, הידידים.

בהקשר של גלעד, בילדותי הייתי מאוד גאה לגלות שנולדתי באותו תאריך של גלעד וכשהסתכלתי על תמונות שלו שמחתי לגלות שאני גם דומה לו במקצת. זה נתן לי בזמנו תחושת שייכות לשכול, הרגשת שייכות למשהו שאני לא באמת מבין.

השתיקה, הריחוק ואולי חוסר המידע סביב המוות, אולי מספרים בעצם את סיפור חייו של גלעד. מספרים עליו שהיה בחור צנוע, מופנם, יצירתי וחרוץ שכמו אחיו הגדולים גם בגינה ידע להשאיר את חותמו, ואם היה איתנו פה היום, גינתו הייתה עולה על גינותיהם של אחיו.כל ערב יום הזיכרון כשמתפזרים לבתים לאחר הטקס באנדרטה, הרגשתי שזו ההזדמנות שלנו לשמוע קצת סיפורים על העבר. וכך בשנים האחרונות, מעין מנהג שנוצר לו – אנחנו יושבים בסלון ושואלים את גיורא על המלחמות בהן נלחם ועל עברו, וכל שנה מצליחים לדלות עוד פרט חדש ופיקנטי על מה שעבר וחווה. כאשר שואלים שאלות בעניין גלעד, פה השתיקה בדרך כלל ממלאת את החלל עם פנים חתומות מצד גיורא. ובכן, לא קל לדבר על השכול ולפעמים הראש וגם הלב אומרים שיש דברים שאולי עדיף להניח להם, אך בפועל זוהי המציאות שבה אנו חיים.

גֶן השתקנות כנראה עובר אצלנו מדור לדור במשפחה. את סבתא רות, זכרונה לברכה, יצא לי להכיר בילדותי. מנקודת מבטי היא הייתה בשֶלה עם מבט רציני וחודר ובעיקר שותק. ייתכן שתיקה של כאב שבין היתר (או בעיקר) על אובדן בנם הצעיר. ואולי מה שמעצים את השתיקה סביב המוות, היא העובדה שגלעד נהרג בתאונת אימון. התחושה של מוות מאש כוחותינו צורמת וכואבת. ואת מי להאשים? את המפקדים? את החיילים? את האח שאולי בעקבותיו הלך לצנחנים? אולי גלעד בעצמו היה אשם?

יותר מידי סימני שאלה ומחסור בתשובות מצד אנשים שבאמת היו שם ומוכנים לספר מה אירע.

ובכן, אולי 'החיטוט' הזה במה שקרה לא יביא איתו גאולה. אני בטוח שלסבא וסבתא ולנחום זכרונם לברכה היו משקעים קשים בנושא וכך גם לגיורא עד היום. אני מניח שכל אחד מהם חשב וחושב על חלקו ומה יכלו לעשות על מנת שהסיפור של גלעד לא יקטע כל כך מוקדם.

אנחנו בתור הדור הממשיך, צריכים לחשוב איך אנחנו רוצים להמשיך ולחיות את הסיפור של משפחתנו. המשקעים של הורינו וסבינו הם חלק בלתי נפרד מחיינו, גם אם לא באופן פעיל

ונראה תמיד לעין, אלא בתת מודע – זה יושב אצלנו שם בנקודה כלשהי.

הסיפור של גלעד הוא סיפור השכול שלנו, של משפחת ידיד. אני יכול למצוא בכל אחד מהידידים בני ובנות הדודים, דמיון כזה או אחר באמצעות התמונות והסיפורים על מי הוא היה.

חוץ מזה שאנחנו ממשיכים את דרכי הורינו, כל אחד מאתנו ממשיך בדרך כזו או אחרת גם חלק קטן מגלעד.