יופי, "המחתרת היהודית" (כל הזכויות שמורות לבארי צימרמן), על נציגיה הגלויים והנסתרים בגח"א, ניצחה! הערב החגיגי של שנת השישים לגבעת-חיים איחוד נפתח ב"שלום עליכם מלאכי אל עליון, מלך מלכי המלכים…" תעזבו אותנו מקיבוץ, משיתוף, מדמוקרטיה – אנחנו רוצים מלך! דווקא שיר  מלבב, יפה לשירה בציבור – לצד "האינטרנציונל" (וסחתיין ליניב); אבל הצבתו בראש הטקס החגיגי שאמור להיות קיבוצי מסמלת את שיאו של התהליך שעובר עלינו היום: דחיקת רגליה של הדמוקרטיה הישירה, שהיתה נר לרגלי הרעיון הקיבוצי מיסודו, אל שולי המחנה. פאסֶה הדמוקרטיה, הבו לנו מלך. בניגוד בין רצון הכלל לבין צו היחיד בחרנו לקבל את פני העליון. הבחירה הזאת של מארגני/ות הערב – בלתי מודעת, אני מאמינה – מבטאת את  שיאו (בינתיים, בתקווה שלא יבוא שיא גבוה ממנו) של תהליך ה"יהדנות", המתאמץ להחזיר לקיבוץ סממנים דתיים שנעדרו ממנו שנים ארוכות. הכמיהה הזאת לדת היא בעיקרה כמיהה להחזרת הקיבוץ שאתם קוראים לו מתחדש אל חיק הזעיר-בורגנות, זו שהאבות המייסדים שלו ברחו ממנה. אולי לא במקרה, זכיתי באותו ערב באתר החגיגה גם לתזכורת אישית להתברגנות הזאת.

העובדה שהאייטם הבולט ביותר, לפעמים היחיד, בדף הפייסבוק של הקיבוץ הוא זמני הדלקת הנרות משווה עוד נופך דתי לנהייה הזאת.

האנומליה של היהדות, היותה גם דת  וגם לאום, מאפשרת למובילי המגמה הזאת לטעון שלא אחר הדתיות הם נוהים אלא אחר "יהדות". עד כדי כך שהם שואלים (רטורית, כמובן), "יהדות וקיבוץ, הילכו שניהם יחדיו?", ככותרת הכנס שפורסם באחרונה. עצם הצגת השאלה מופרכת. הקיבוץ הוא אולי הדבר הכי יהודי שיש. האם הסממנים הדתיים שדוחפים לנו יעשו אותנו יותר יהודים?

תקוותי היא, שנצחונותיה של המחתרת, המוציאים אותה לאור, יעמעמו את הזוהר המהפכני כביכול המתלווה לה והציבור יבין לאן גוררים אותו. אם לא – הלך עלייך, דמוקרטיה אהובתי.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896