ראשית, יובהר כי כל הנאמר מתייחס לשיוך הקרקע מול מנהל מקרקעי ישראל והמדינה, ולא בשיוך הפנימי החוזי שנעשה כבר ובו שויכו הבתים לחברים ונרקמו יחסים חוזיים בין החבר לקיבוץ שביססו את זכותו של החבר לביתו והעניקו לו את הזכות להוריש את הבית לצאצאיו.
השיוך הקנייני מתקיים בין החבר לבין מדינת ישראל, במסגרתו "קונה" החבר את זכותו בקרקע והופך את ביתו לסחיר בשוק הנדל"ן ומקנה לו את הזכות למכור את ביתו בשוק החופשי.
השיוך הקנייני עבר גלגולים רבים שתיקצר היריעה מלתאר אותם. סופו של התהליך הארוך הוא בפסיקת בג"צ שקבעה שבעד ביתו – על חבר הקיבוץ לשלם מחיר על היוון הקרקע למדינה, מה שנקרא בלשון המשפטית "צדק חלוקתי". מרגע שנקבע העיקרון, התחיל הדיון בדבר גובה התשלום והאם חברי הקיבוצים זכאים ל"הנחה" מסוימת בזכות החזקתם בקרקע במשך שנים רבות. גם דיון זה הגיע למיצוי בפסיקת בג"צ ובהוראת מנהל מקרקעי ישראל שקבעו שעל הקיבוציניקים לשלם מחיר מלא ונותנים לחברי הקיבוצים אפשרות בחירה בין שתי אופציות. להלן : "אופציות השיוך":
1 תשלומים משתנים בהתאם לוותק של חברי הקיבוץ. חברי הקיבוץ הוותיקים יזכו להנחה עד גובה של 90% מדמי ההיוון (תלוי וותק) ואילו החברים החדשים יצטרכו לשלם מחיר מלא.
2 תשלום אחיד של 30% מערך דמי ההיוון לכל החברים, ללא קשר לוותק שלהם, ואפשרות להתחשבנות פנימית בין חברי הקיבוץ שתאזן את מרכיב הוותק.

חברי הקיבוץ צריכים להחליט על אחת האופציות, כשההחלטה כמובן מחייבת את כולם. בכל מקרה, מדובר על הסדר תשלום של מאות אלפי שקלים שיושת על משפחות בקיבוצים, בין אם באופציה א' בה הבנים והמתיישבים החדשים יישאו בעיקר הנטל (שבמקרים רבים יגולגל גם על הורי הבנים שיתגייסו לעזור לבניהם) ובין אם באופציה ב' בה התשלום יתחלק בין כל החברים, כולל חברים וותיקים שאין ביכולתם לעמוד בהסדר. מדובר בהסדר שמבחינת רבים הוא "משפט שלמה" המודרני.
יצוין עוד שבמקרה של מי שהפך חבר לאחר 2007, התשלום יהיה מיידי ומלא, בעוד שמי שהיה חבר לפני 2007, התשלום המיידי יהיה מינימלי (אחוזים בודדים מערך הקרקע) והתשלום הגדול יוכל להתבצע רק כשהבית יימכר בשוק החופשי (ואז מן הסתם עלות הקרקע תגולם במחיר הבית).
ההנחה שעמדה בבסיס כל הדיון הוא ששיוך קנייני (להבדיל משיוך חוזי – שנעשה כבר) הוא דרך המלך של תהליך ההפרטה בקיבוצים במהלכו מקבל החבר בעלות סופית על רכושו ובא הקץ לרכוש ובעלות משותפת. ההנחה הייתה ששאיפת ליבם של החברים היא לבעלות שלמה ומושלמת על ביתם, כולל הקרקע. עובדה שתעניק להם בטחון כלכלי ויכולת לסחור בביתם להפיק ממנו, במקרה של מכירה, רווחים נאים.
אלא שבזמן האחרון עלו קולות אחרים שיש להקשיב ולבחון אותם. התנועה הקיבוצית כארגון, וקיבוצים רבים כפרטים, החלו לפקפק בקדושת עיקרון השיוך הקנייני והחלו להעלות שאלות בדבר נחיצותו של מהלך כה חד משמעי ובעל נפקויות ועלויות כה גבוהות, ולשם מה?
אם השיוך החוזי מבטיח את בעלותי על הבית בו אני גר, ועל היכולת שלי להעביר אותו לצאצאי, ואם ממילא אין בי רצון לסחור בבית בעתיד בשוק החופשי ואני בטוח ברצוני לחיות בקיבוץ ובחלקת אדמה זאת לשארית ימי ולהורישה לצאצאי אחרי – מה הצורך בתשלומים גבוהים שיחייבו אותי בלקיחת משכנתא גבוהה לשארית ימי, כל זאת עבוד רכישת זכויות "תיאורטיות" שממילא אין לי בהם צורך וכוונה לעשות שימוש בעתיד ?
כמו כן, בחירה בדרך של שיוך קנייני תאיץ את תהליך מכירת בתי הקיבוץ בשוק החופשי, תחליש את הקהילתיות והסולידריות בין חברי הקיבוץ ובעצם תחיש את תהליך הפיכתם של הקיבוצים ליישובים קהילתיים ותפגום באופי הייחודי שלהם.
נוצר הצורך ליצור דרך ביניים שתתאים לקיבוצים שלא רוצים להיכנס לסחרחרת של שיוך קנייני מלא, הוצאות גבוהות והפרטת קרקעות מלאה לשם מכירתן בשוק החופשי.
לפיכך, הציעה התנועה הקיבוצית שתי חלופות נוספות לבחירת הקיבוצים, שבימים אלו ממש נדונות בפורומים משותפים עם רמ"י ושיש סיכוי רב שהן תתקבלנה. החלופות האלו יאפשרו לחברי הקיבוץ להמשיך ולחיות בבתיהם ולהוריש אותם לצאצאיהם ואף לבנות בנייה חדשה לבנים בקיבוצים, כל זאת מבלי לבצע שיוך קנייני! האופציות הן :
3 אופציית ההיוון – הקיבוץ ירכוש באופן קולקטיבי את זכויות הקניין בקרקע, ע"י תשלום כולל בעד כל הקרקע המיועדת לבנייה ולמגורים. חישוב התשלום ייעשה באופן דומה לזה שבאופציות הקודמות (חישובי הנחות הוותק וכו'). ההבדל הוא שהתשלום לא יעשה על ידי החבר אלא על ידי הקיבוץ במרוכז והזכויות יהיו לקיבוץ ולא לחבר היחיד. אופציה מאוד אטרקטיבית מבחינת הקיבוץ שמשחרר את עצמו לחלוטין מתלות ברמ"י וקונה זכויות מלאות בקרקעותיו. מצד שני, מדובר באופציה יקרה מאוד שספק אם יהיו קיבוצים שיוכלו לעמוד בתשלום בעד כלל הקרקע (מדובר בעשרות רבות של מיליוני שקלים).
4 אופציית הפיקדון – המשך המצב הקיים, עם הכשרת בנייה חדשה. דהיינו: הכרה בזכות הקיבוץ להמשיך ולפעול על-פי הסכם החכירה לדורות הקיים, כרגע, בלא לרכוש את הזכויות ולאפשר בנייה של בתי מגורים חדשים באמצעות גביית תשלום (פיקדון) שיממן את בניית הבית מחברים חדשים. תשלום שיוחזר להם במידה והחבר יעזוב את הקיבוץ או עם פטירתו של החבר. על פי הסדר זה, לא יוקנו לחברי הקיבוץ זכויות קנייניות כלשהן בבתי המגורים, אלא רק זכות חוזית לקבל השבה של הפיקדון, במידה והוא עוזב את ביתו.
מה כל זה קשור אלינו ? ובכן, עוד מעט נצטרך להחליט. אם באמת שתי האופציות של השיוך החוזי יצטרפו לאופציות הקיימות של השיוך הקנייני, נצטרך, כקיבוץ, להחליט לאן מועדות פנינו:
לשיוך קנייני אישי במסגרתו כל חבר ישלם מאות אלפי שקלים ובתמורתם ירכוש בעלות מלאה בביתו ואפשרות עתידית, באם ירצה, למכרו בשוק החופשי (סביר להניח שבמחיר יפה מאוד), או ויתור על הסיכוי להתעשרות עתידית, בחירה בחיים מלאים ושלמים כאן, בטחון בחוסן ובהמשכיות של הקהילה ובתמורה ויתור על תשלום מאות אלפי שקלים ומישכון החיים לעוד הרבה שנים של תשלומי חוב ומשכנתא.
הבחירה כמובן היא אישית, והיא תוצר של נסיבותיו ודעותיו האישיות של כל חבר וחבר. כל שאני יכול להציע כאן היא רק את הרגשתי הפרטית.
כשעברנו לקיבוץ, ענת ואני, היה המעבר במובנים רבים חזרה לבית. לענת, לבית בו היא גדלה ושבה חיה משפחתה. בשבילי, לבית בו ביליתי שנים מעצבות וחשובות בחיי ובו התגבשתי מבחינה אישיותית ואינטלקטואלית. לילדינו, למרות שהם נושאים עוד זיכרונות של ערים רחוקות, בארץ ובחו"ל, גבעת חיים כבר הפכה מזמן להיות בית לכל דבר.
מבחינתנו בית לא עוזבים, ובדעתנו להיות פה עד יום מותנו. לפיכך, האופציה של מכירת הבית, ומישכון נוסף של חיינו (בנוסף למה שכבר מושכן) לתשלומי עתק על מנת לממש את האופציה הלא ריאלית הזאת אינה הגיונית. נכון, החיים לא צפויים, ומי יודע מה יקרה. יש גם אלו שיטענו שמכירה עתידית של הבית תאפשר לנו אולי לעזור יותר לילדינו, בבגרותם. ייתכן. עם זאת, הבחירה בקיבוץ לא הייתה בעבורנו בחירה נדל"נית בה בחנו את סיכויי ההשבחה של הנכס, בחרנו לרדת ממרוץ העכברים המשוגע של שחיקה מתמדת בעבודות פרך מודרניות, ריצה מתמדת אחרי כסף שנעלם באותה מהירות בה הוא מגיע, וחישובים בלתי נגמרים של ביטוחים ובטחונות שעומדים ממילא על קרני צבי. בחרנו בחיים שמתרכזים בכאן ובעכשיו. באיכות החיים של היום, ולא בניסיונות סיזיפיים לשפר כל הזמן את חיי המחר.
המחיר שייתכן ונצטרך לשלם בעבור זה הוא הישענות מסוימת על הקהילה ועל האחריות הקולקטיבית, ויתור על בטחון מסוים שמעניק הקושאן על הבית, ואולי ויתור על עושר עתידי שייפול לידינו במידה ונמכור בעתיד בשוק החופשי צמוד קרקע בעמק חפר, במחיר של דירת שלושה חדרים במרכז תל אביב. בעיני, זהו מחיר מוצדק.
כולנו נצטרך, בשלב מסוים בעתיד הלא רחוק להכריע בנושאים אלו. ההכרעה תצטרך להיות קולקטיבית. ההחלטה תשפיע באופן משמעותי על החיים של כולנו, לכאן או לכאן. מן הראוי שנלמד את האופציות השונות, נקשיב וננתח אותם ונגבש דעה עצמאית ומשמעותית בנושא.