ראיינה: חנוש מורג

.

בבוקר חורפי אני נכנסת לביתה של ליובה. כמה נעים, 'גמוטליש' כמו שאמרו היקים. בבית כזה אפשר לטעום עדיין את אותה תחושה שאפפה אותנו בבתי ההורים של פעם, שהיו לא גדולים, נוחים במידה הראויה, לא ראוותניים, לא מתנשאים בפארם, מותאמים לרוח האנשים שבנו את המקום. ליובה היא אחת מהם, מן המעטים שעדיין חיים בינינו. וזכתה היא וזכינו אנו, לחגוג איתה את יום הולדתה המאה. לראשונה חבר בן מאה בקיבוצנו – כן ירבו!

על ספה נוחה יושבת ליובה, מקשיבה לתוכנית בטלוויזיה (כן, מקשיבה –  ראייתה נחלשה בשנים האחרונות, והשמיעה היא התקשורת העיקרית בינה לבין סביבתה). לידה מונח בהישג יד מכשיר המאפשר לה להאזין לספרים הנשלחים אליה מספריית העיוורים. באוויר הבית ריח תבשילים שזה עתה יצאו מן התנור, מעשה ידי בטי המטפלת המסורה. אני יושבת עם ליובה מבקשת לשמוע ממנה מעט זכרונות, ואם אפשר קצת תובנות על כיצד היא משקיפה על חייה ממרום שנותיה.

 

ליובה, ספרי לי איפה הכל התחיל

נולדתי בעיר ליפיה  שבלטביה, על גדות הים הבלטי. ליפיה הייתה עיר מרפא, ובקיץ הגיעו תיירים רבים לנפוש בה.

הייתי חברה בתנועת הנער – הסקאוטים (הצופים), כבר מגיל 12. ההורים לא ממש תמכו בי כשעברתי לארגון יהודי – נצ"ח, כי דרכו של הארגון הזה הובילה לארץ-ישראל.

אבא אמר לאמא: "אפילו אם היא תגיע לארץ ישראל, היא תחזור משם, כי התנאים יהיו לה קשים". ואמא ענתה לו: "צריך להכיר אותה, כשהיא מכניסה לה משהו לראש היא לא כל-כך מהר משנה את דעתה".

 

ספרי לי על הבית שלך

זה היה בית יהודי די רגיל, שומר מסורת, אך לא חרדי. גרנו בשכירות בבית בן ארבע קומות, לא רחוק משפת הים. אני זוכרת טיולים עם אבא לאורך חוף הים, כשהוא מדבר ומסביר לנו שכשהגרמנים יגיעו (בזמן מלחמת העולם הראשונה) הכל יהיה טוב יותר, כי הגרמנים הם עם אוהב תרבות…

בעיר שלנו היו הרבה אירועים תרבותיים, קונצרטים והצגות, וכל אלה היו חלק מן החוויות שספגתי בילדותי.

אמא בישלה על אח שבער על עצים. מקרר לא היה, לא היה בו צורך, מזג האוויר היה מאד קר, אבל כשהיה צריך לשמור את האוכל, למשל לשבת, היה ארון קרח מעץ, שבו שמרו אוכל.

 

איך הייתה הפרידה מן ההורים?

אני מאד שמחתי לקראת עלייתי לארץ, לא חשבתי על הקושי של ההורים. לאמא, במיוחד, הייתה הפרידה מאד קשה. ואני, כלל לא הייתי עסוקה בשאלה אם עוד אראה אותם אי-פעם.

עליתי לארץ באופן בלתי ליגאלי, נסענו לכינוס המכביה, וכך הצלחנו להשיג אישור כניסה לארץ. ההכנות לקראת העלייה היו מאד חפוזות, רק ברגע האחרון קיבלנו אישורים.

 

איך את מסתכלת על הנערה שהיית?

אני מסתכלת עליה בחיוב. עשיתי את הדבר הנכון. עלייה לארץ היה עניין חשוב, אבל לא עשיתי דבר יוצא דופן, רבים עשו זאת, לא חשבתי שאני עושה משהו מיוחד.

כשנכנסתי ל'שומר הצעיר' היה לי ברור שעשיתי את הדבר הנכון, ממבט של אישה מבוגרת היום,  הייתי עושה את אותו דבר. אני מצטערת רק על דבר אחד, על כך שלא מספיק התחשבתי באמא.

 

מה מביא בחורה כל כך צעירה להיות כה בטוחה בהחלטתה?

בתנועה הייתי מדריכה והייתי בטוחה בצדקת הדרך. לא היו לי שום ספקות, ידעתי שאני רוצה להעביר את הרעיון, להתוות את הדרך לחניכים הצעירים שלי. בתנועה היה ברור לנו שהרעיון מוביל להגשמה, לעלייה לארץ ישראל.

 

מה הבאת איתך לארץ?

הבאתי איתי בגדים. כשאמא הבינה שאני עומדת לעזוב, כי אני נחושה בדעתי, היא הכינה לי הכל, כמו שרק אמא יודעת לעשות. היא בעצמה תפרה לי הרבה בגדים, ואני הייתי מצוידת, על אף שידעתי שאת כל הבגדים אצטרך למסור לקבוצה. לאמא לא אמרתי שכל החפצים האלו לא יישארו שלי, כי לא רציתי להוסיף עוד לכאב הפרידה.

כשעליתי לארץ לא לקחתי איתי את הבגדים החמים, וגם לא את המעיל החם שלי, שדווקא התגעגעתי אליו בלילות הקרים של הארץ.

בארץ שלחו אותנו לטבריה, שם ישבה פלוגת עבודה שחלקה הייתה מיועדת להצטרף לקבוצה שייסדה את אפיקים, ובחלקה הייתה מיועדת להתיישב בגליל.

 

איך הייתה ההתחלה בארץ?

ההתחלה בארץ הייתה מאד קשה. בראשית הדרך ישבה הפלוגה שלנו על גדות הכינרת. התנאים היו קשים. אני לא הייתי רגילה לעבודה הפיזית הקשה. מה שהקשה בנוסף לכך היה מזג האוויר שלא היינו רגילים אליו בכלל. (בספר של אסף ענברי – הביתה, שמספר את סיפור קיבוץ אפיקים, ישנם תיאורים של אותם ימים, זהו אחד מן הספרים שליובה קראה לאחרונה).

קושי משמעותי עבורי היה כיבוש השפה. מאד רציתי להבין על מה מדברים באסיפות הקיבוץ. באסיפות, כידוע, דיברו רק עברית. התחלתי ללמד את עצמי עברית כדי שאהיה מעורה בנעשה סביבי. במעט הזמן שהיה לנו אחרי העבודה רשמתי לעצמי כל יום את המילים החדשות ששמעתי באותו יום, והשתדלתי לזכור אותן. כך רכשתי את השפה, בכוחות עצמי.

 

היו געגועים?

בהתחלה לא היו בי געגועים, גם לא לבית. רק לימים, אחרי הרבה שנים, הבנתי עד כמה זה היה קשה לאמא, ואני לא תפסתי זאת. כשהייתי בעצמי כבר אמא לבנות, הבנתי עד כמה הקשיתי אני על אימי. אבל עד אז לא חשבתי על כך כמעט.

 

היה איזה שהוא זיכרון קטן שלקחת איתך מן הבית?

אלבום תמונות. אחרי שאלקה (אלקה זיו, אחותה של ליובה) עלתה לארץ, היא באה לקיבוץ,  השווינו את התמונות שהיו לה עם אלו שלי. באלבום שלה כבר היו תמונות שלא היו לי מוכרות, כי היא עלתה די הרבה שנים אחרי.

 

שמרת חילופי מכתבים עם הבית?

עד לא מזמן היו לי מכתבים וחפצים ששמרתי במהלך חיי, אך כשהבנתי שאלו רק יכבידו בבוא היום על הבנות החלטתי לחסל את הכל. לאלקה נתתי בזמנו את האלבום שלי. חשבתי שזה מספיק אם היא תשמור את התמונות, השארתי לעצמי רק תמונה של אמא ותמונות שלי כשהייתי קטנה.

אמא מתה עוד לפני המלחמה. אבא נספה בשואה. הוא כבר הבין שהולך להיות גרוע יותר, והכין אותי לכך שלא אקבל מכתבים ממנו בעתיד הקרוב.

 

רגעים יפים שאת זוכרת מראשית החיים בארץ?

בשנים הראשונות בארץ, עוד לפני שהייתי חברת גבעת חיים, ישבה חלק מן הפלוגה שלנו ברמת גן. ניצלנו את העובדה שתל-אביב קרובה אלינו, ואחרי העבודה, על אף היותנו עייפות, הלכנו ברגל לתל-אביב כדי לשמוע קונצרט, או לראות הצגה. גם אז לא וויתרנו על קונצרט טוב…  (עד לשנים האחרונות הייתה ליובה המנויה הכי נאמנה של סדרת הקונצרטים של תזמורת הקיבוצים).

 

כשהגעת לגבעת חיים, במה עבדת?

היה לי חשוב להתיישב בקיבוץ שחבריו צעירים, והוא בראשית דרכו. וכך הגעתי לגבעת חיים, כאן היכרתי את שמעון, בעלי לעתיד.

בגבעת חיים עבדתי היכן שהיה צריך, הייתי 'פקק', כפי שכינו זאת, בעיקר בניקוי בתים ובפרדס. ואז, אחרי שאורה נולדה, פנה אלי הסדרן שאתחיל לעבוד בבית התינוקות, על אף שלא היה לי שום ניסיון קודם. למעשה, לא היה לי כל מושג בטיפול בילדים. את ההכשרה שלי קיבלתי ליד שתי חברות שעבדתי לידן. אבל, במשך הזמן התפתחתי, בעיקר הודות לד"ר פאלק – רופא הילדים שלנו, שהשקיע מזמנו ומהידע שלו בנו, המטפלות. הוא פתח בהתנדבות קורס למטפלות בחדרה, וכך למדתי את הרקע התיאורטי לטיפול בתינוקות. בביקוריו הקבועים שלו כאן הרחבתי את הידע בתחום של התפתחות התינוק ותזונת תינוקות. הוא היה מאד מתקדם בגישותיו, אך הוא טעה בדבר אחד, לטעמי. הוא החזיק בדעה שאמא לא יכולה לטפל בתינוקה, בגלל מעורבותה הרגשית. אני הבנתי, מתוך אינטואיציה אישית, על אף שהייתי אמא מאד צעירה ומטפלת לא מאד מנוסה, שהרחקת האם מן הטיפול בתינוקה אינה נכונה, חשבתי שצריך לאפשר לאימהות גישה לבית הילדים ולטיפול בילדיהן.

היה עוד נושא בתחום החינוך בו פעלתי למען שינוי. לאורך כל השנים הייתי בדעה שיש לעבור לשיטה לפיה הילדים נשארים עם אותה המטפלת במשך שלוש השנים הראשונות. בגבעת חיים היה נהוג שהילד עובר מבית התינוקות למטפלות אחרות. אם הרעיון הזה לא היה מתקבל לא הייתי נשארת בעבודה בגיל הרך, למזלי היו עוד מטפלות שחשבו כמוני, למשל מרים קסטן, וביחד איתן הצלחנו להגיע לשינוי השיטה.

 

רגעים יפים מחיי הקיבוץ שנשארו בליבך

לאורך כל השנים, גם אחרי הפילוג, שמרתי על קשר עם פניה חברתי מילדות (שנשארה במאוחד). פניה ואני תמיד רצינו להכיר עוד מקומות חדשים בארץ, מלבד המקום הקטן שבו ישבנו. פניה נפטרה לפני כמה שנים, אבל עד הסוף היינו נפגשות, גם באולם הקונצרטים בעין החורש.

 

הבית שלכם, ביחד עם שלוש הבנות, היה בו משהו מיוחד, איך זה נוצר?

במשך שנים היה לנו מנהג קבוע שכולם נפגשים לארוחת ארבע. אז ארוחת ארבע הייתה משהו מאד צנוע – תה או קפה ופרוסת לחם וריבה, אבל אנחנו הקפדנו על קיומה. לשמעון היה מאד חשוב שבכל פגישה כזו גם תתפתח שיחה, ושהבנות יהיו חלק ממנה. וכך, באופן טבעי, קרה שלא פעם גם התחלנו לשיר. במשך השנים הרחבנו את הרפרטואר, וכל אחת מילאה את התפקיד הקבוע שלה – אני שרתי אלט, אורה שרה את קול הסופרן, ונירה את תפקיד הטנור. כל בנותיי שרו מגיל צעיר. אורה ידעה לשיר עוד לפני שהיא דיברה, ויהודית הצטרפה לשירה של שלושתנו כשהייתה עוד מאד קטנה.

שמעון מאד נהנה, ולפעמים גם הצטרף, אבל הוא לא היה יכול להיכנס כמונו למסגרת הקולית ולמשמעת המוסיקלית.

אני מוכרחה להגיד שאף פעם לא הצטיינתי בכישורי המטבח שלי, לאפות התחלתי רק כשאורה התגייסה לצבא. אבל המפגשים המשפחתיים נשאו אופי מאד נעים, והרגשתי הנאה גדולה בחיק המשפחה. (כשלובה מדברת בבנותיה מתפשט חיוך רחב על פניה, בצדק…)

 

מאז הפרידה משמעון בעלך עברו שנים רבות, מתי הוא חסר לך?

את חסרונו אני מרגישה בעיקר כשאני רוצה להתחלק בחוויות, אז גם עולים בי געגועים. אנחנו היינו זוג שהשלים אחד את השני. הוא אהב לצעוק, להיות נוכח בכל מקום. אני תמיד הייתי יותר שקטה ומופנמת.

ממה את נהנית עדיין?

תמיד אהבתי לקרוא, אפילו היום כשאני כבר לא יכולה לקרוא. אני לא יכולה בלי ספר לידי. היום אני שומעת מקלטות, ועוקבת אחרי הספרות החדשה בעזרת מכשיר ההקלטה וספריית העוורים. מידי שבוע באה אלי בת משק וקוראת את  מה שמתפרסם בקיבוץ, וכך אני מעודכנת במתרחש כאן והיום.

למדת להשתמש במחשב?

במחשב לא, אבל ביתר המכשירים הביתיים שלטתי, תמיד עקבתי אחרי החידושים. הייתי ערה גם לגבי מה שמתרחש מסביבי.

 

ולסיום מהו הסוד שלך?

אני לא יודעת מהו סוד אריכות החיים, אני גם לא שואלת את עצמי. זה לא משהו שאני יכולה לענות עליו, אולי זה גנטי, ואולי לא…