לא – שביט לין אינו עובד של "המוסד לביון ותפקידים מיוחדים".
"אני יודע שהייתה שמועה כזו במשך תקופה, אחרי שחזרנו לקיבוץ", הוא מחייך. "יש לי חברה שעוסקת ברכיבים אלקטרוניים ועבדתי גם כמה שנים בחברת 'גילת' לציוד לווייני, מה שהצריך אותי להסתובב בעולם. כנראה שמכאן מקור השמועות, אבל אני לא מוסדניק".
טוב, את הפינה הזו סגרנו, אז אולי לא איש "מוסד" אבל בשנים שהוא לא היה בקיבוץ, הוא הספיק להקים ביחד עם נירי רטר את השושלת (הנמשכת עד היום) של בני גח"א המאבטחים את הקהילה היהודית במינכן וגם להקים חברה המתמחה בנדל"ן בחו"ל.
צילום: עדנה ארזי
כאמור, אחרי 17 שנים בחוץ, הוא שב עם משפחתו לקיבוץ. "לא חזרנו מתוך איזו אידיאולוגיה גדולה", הוא מספר. "בדיוק פתחו את השכונה ואמרנו – מה יכול להיות? ננסה ומקסימום, אם לא יתאים, נמצא משהו אחר".
בהמשך לכך, הוא אומר שעד 2017, הוא נמנע מעורבות בחיי הקיבוץ וגם נמנע מהצבעות. "חשבתי שאני לא באמת שולט בחומר ושאם אני לא ממש חלק מהחיים פה, למה שאקבע למי שחי פה איך לחיות?".
אבל בשנים האחרונות זה השתנה. "אני דעתן", הוא מעיד על עצמו. "ואני גם לא חושב שניטרליות היא טובה ולכן התחלתי למלא תפקידים: הייתי שנתיים בוועדת ביקורת ואחר כך גם במועצה. התחלתי ללמוד את מה שקורה כאן, אבל לא רק במסגרות הרשמיות, אלא גם בשיחות עם חברי קיבוץ וערבי כיתה עם בני המחזור שלי וכך גיבשתי דעה על נושאים רבים".
הוא מסמן את הנושא המרכזי הבעייתי בקיבוץ של היום, לדעתו. "בין אם מבחינים בזאת, בין אם לאו, יש כאן זרם מרכזי שניתן לומר כי הוא סוג של דיקטטורה מחשבתית מסוימת, הגורם לך לחוש לא בסדר, אם אתה סוטה ממנו בדעה או במעשה. הביקורת שאתה מקבל אם אינך שייך לזרם זה, הופכת לא פעם לביקורת עצמית, אם אינך חזק מספיק לעמוד בה. גם אני הרגשתי את זה – כשהתמודדתי להנהלה, הופתעתי לקבל ידיעות על כך שהייתי בתוך 'רשימות חיסול' שנועדו למנוע את בחירתי. זאת ועוד: בעת סגר הקורונה גם הוגדרתי כבוגד ברעיון הקיבוצי, בעקבות פוסט שהעליתי".
כעת הוא חושב שיש אור במנהרה. "בשנה וחצי האחרונות יש שינוי", הוא קובע. "יש תזוזה לכיוון הפתיחות, יותר ויותר אנשים מעיזים להביע את דעתם גם כשהיא שונה מזו של הזרם המרכזי".
הוא אחד מחברי ההנהלה שהתפטרה בעת האחרונה, למרות שהוא התפטר עוד קודם לכן לאחר בחירתה של ליאורה, אשתו, למשרת יו"ר הקהילה. "לאחרונה התחלפו לא מעט אנשים בהנהלה והייתה תחושה שזו כבר לא ההנהלה שקיבלה את המנדט מהציבור. לכן, הוחלט שכולם יתפטרו, כך שניתן יהיה לבחור הנהלה חדשה".
בזמן שכיהן בהנהלה, הוא הספיק לגבש דעה. "זו לא הייתה הנהלה הומוגנית, היו שם ויכוחים רבים ולא תמיד הייתה הסכמה. מצד שני, בסופו של דבר, ההנהלה הייתה מתיישרת לפי מה שהביאו המנהלים. אני סברתי שההחלטות המהותיות צריכות להיות של ההנהלה ולא של המנהלים, אבל לא הצלחתי להנחיל את הראייה הזו, כך שלצערי, ההנהלה הפכה במקרים רבים לחותמת גומי".
אנחנו מדברים על כך שיש ניגוד בין העניינים המהותיים העומדים על הפרק בקיבוץ, לבין העובדה שיש תחושה שלא רבים מהחברים כאן מעורבים בנעשה.
פריחה במדרגות בית וינה. צילום: עדנה ארזי
"יש כאן גם וותיקים וגם צעירים יותר שבאו לחיות פה את חייהם מבלי רצון למעורבות גדולה בענייני הקיבוץ", הוא מאשר. "אני חשב שזה סופר-לגיטימי, כי בדרך כלל אלו שמעורבים, הם אלו שהעניין בוער בעצמותיהם. אני לא חושב שזה פחות טוב להיות לא מעורב וזה לא מפחית כהוא זה מהזכויות בקיבוץ. מצד שני, אני יכול לספר שליאורה קיבלה פניות רבות מאז שנבחרה לתפקיד, מאנשים שלא היו מעורבים עד כה וכעת רוצים".
אפרופו בחירתה של ליאורה. "אני חושב שהגדרת תפקידי המנהלים כאן אנכרוניסטית", הוא מדגיש. "יש כאן גוף ענק כמו קיבוץ גבעת חיים איחוד ומנהלים אותו אנשים בחלקיות משרה של חלקי ימים בשבוע. מדובר בתפקידי ניהול מורכבים לכל דבר ועניין הדורשים משרה מלאה של כל העוסקים בכך וזה משהו שחייבים לתת עליו את הדעת כבר עכשיו". זה מביא אותו להיזכר בנקודה חשובה נוספת. "אם לא תהיה פה מהפכה כלכלית במקורות ההכנסה של הקיבוץ, לא תהיה שום דרך לקיים פה משהו משותף. החל מזה שהשיוך דורש גב כלכלי חזק וכלה בהוצאות על פעילות משותפת לקהילה".
אז מה צופן העתיד למקום הזה? "אני לא נצמד לאידיאולוגיות גדולות. אני גם לא מתבייש לומר שאני קפיטליסט", הוא מסכם. "אני חושב שצריך לאפשר למקסימום האנשים לחיות כאן, מבלי להחליט על איזו דרך מרכזית וכן, אני חושב שלכל הפחות צריך לדבר ולדון על נושא הערבות ההדדית – עד היכן היא מגיעה? עוזרים לכל אחד – גם לזה שזקוק לכסף כי הוא חולה וגם לזה שהפסיד בהשקעה כושלת? ואני חושב שבסופו של דבר המציאות תכריע מה יהיה פה ולא איזה צוות שישב ויגדיר את צורת החיים פה".
Share this post
שביט,
מסכים עם כל מילה. אני מקווה שדברים באמת יתחילו לזוז ולהשתנות לטובה, לצערי הרב, אני לא מאוד אופטימי, יש לנו עוד דרך ארוכה.
חלק גדול מהציבור עדיין נטוע בחינוך שקיבלנו "בקיבוץ השיתופי". תפיסת עולם בה חברי הקיבוץ הם ווסלים, ההנהלה מורמת מעם, אין תחום בחיי החבר שהוא "מחוץ לתחום" וכל החלטה שעוברת בהצבעת אספה כשרה וסופית. עיקר האתגר היום הוא ניפוץ תודעה זאת שאין לה יותר אחיזה במציאות והיא מביאה עלינו רק ריב ומדון.
עלינו להפנים את רוח הזמן ולשרטט מחדש את גבולות המחנה, איפה מתחילה ואיפה נגמרת סמכותו של הקיבוץ בהתערבות באורחות חייו של החבר והתושב. גבולות אלו אינם תוצר של החלטה, תהליך הבנות או הצבעת אספה אלא הגבולות המעשיים של מגבלת הכוח לכפות על חבר החלטות המשפיעות באופן מהותי על אורחות חייו בניגוד לרצונו. מהות זו נגזרת מההחלטה לסיים את פרק הקיבוץ השיתופי בגבעת חיים, החלטה שהתקבלה לפני שנים ועיקרה העברת האחריות של החבר/ה לכלכלה עצמית. מהות זו התחזקה והשתרשה ביתר שאת בקליטת משפחות רבות (אנו ביניהן) שבאו לגור כאן בשביל איכות חיים, לא מתוך אידאולוגיה ולא כדי לקחת חלק בקומונה/קהילה סוציאליסטית.
על כך נכתב בתלמוד הירושלמי (מסכת ברכות): "יום תעזבני יומיים אעזבך" או בעיבוד קצת יותר עכשווי של מאיר אריאל: "תעזבהו יום יעזבךּ יומיים. העגלה נוסעת אין עצור. קפצת ממנה היום, חלפו שנתיים והנה נשארת מאחור"… אומר, העניין עובדה מוגמרת, צריך להסתכל קדימה איך עושים הלאה יותר טוב ולא מה היה, מי קיבל, מי הבטיח ומי אמר למי מה. על ההיסטוריה לא ניתן להשפיע, רק על ההווה והעתיד.
מקומה של גבעת חיים כקיבוץ מתחדש הוא לתת שירותים לתושבי המקום ולנהל את הנכסים המשותפים, זהו, כאן עובר הקו! הימים בהם הקיבוץ ניהול את חיינו עברו (לטוב ולרע). ההבנה שביום שהקיבוץ הופרט חשבון הבנק שלנו, הילדים והבית הם מחוץ לתחום טרם חלחלה והוטמעה אצל רבים והיא בעוכרינו, לא שום דבר אחר. עד שהבנה זאת לא תוטמע נשאר תקועים. החלטות הפולשות לקניינו של החבר שלא ייעצרו כבר באספה ייעצרו בבתי המשפט או בחוסר נכונותם של חברים לשתף פעולה, "לקחת חלק במשחק" ולקיים החלטות. זאת אינה נבואת זעם אלא תיאור המציאות והשתלשלותה כפי שראינו בשנים האחרונות. אם נדע להפנים זאת, נדע גם לפתור את יתר הבעיות לרבות קליטה, בנייה ופיתוח כלכלי. זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נראה, הכול בראש.
שנה טובה וגמר חתימה טובה.
אני לא מתביישת להודות, שכותרת הראיון עשתה לי יותר מאשר פגיעה קלה בכנף. שביט לא מבהיר מהו בעיניו קפיטליסט, ואמירתו היא מעין תקיעת אצבע בעיניהם של מי שהמציאו את אורח החיים שנקרא קיבוץ. באוזני קפיטליסט עדיין מתחרז עם "נצלן" ו"רודף בצע", וממש רע לי עם זה שיורשי המייסדים רואים בה שיטה שלא רק אפשר לחיות איתה, אלא אפילו רצוי להשתלב בה, השתלבות שמגחיכה את המאמצים לשמור על המושג קיבוץ בהקשר של יישוב כמו שלנו. אבל קודם כל אולי כדאי להגדיר, מה שלא נעשה בראיון, מהו קפיטליסט ומהו קפיטליזם. בלי להיכנס להיסטוריה של כלכלה מדינית, החלופה העברית לקפיטליסט הוא "בעל הון", וקפיטליזם הוא שיטה המבוססת על עיקרון מיקסום הרווח כתכליתו של השימוש בהון. אין בעיקרון זה כשלעצמו שום התייחסות מוסרית או מצפונית או שאלה הקשורה לחלוקה צודקת של העוגה. ואכן, אפשר להבחין בין הקפיטליסטים בכאלה שכל פעילותם הכלכלית מכוונת להגדלת אוצרם הפרטי, לבין כאלה שרואים בהונם אמצעי להגדלת הרווחה של האנושות על-ידי פיתוח וקידמה.
ועוד: מאחר שהקיבןץ הוא קהילה שיש לה גם הכנסות משותפות, שחלקן בא מהמס שמשלמים החברים, הרי אופן פרנסתם משליך על כל חברי הקהילה. לדוגמה, אם יש חבר שמתפרנס מהביביתון ישראל-היום, או מחברת כוח-אדם הרי בדיעבד הוא גורם לכלל החברים ליהנות מאותו כסף, אם נרצה ואם לא..ואם שביט הטא קםיטליסט, הרי של לרצוני הוא עושה גם אותי לקפיטליסטית. ואפשר לפתח את הנושא עוד ועוד. נראה לי שבזאת אני מספקץ חומר ל"תהליך ההסכמות". והעיקר שתהיו בריאים.