בוקר, לא מאוד מוקדם. עם כוס קפה  שחור על כסא הנדנדה, במרפסת, אני מתחילה את היום לאט, כמו שכבר מותר, ואפילו מומלץ. עדיין נעים ולא מידי חם,  שקט  כאן בבוקר,  הפריחה מרהיבה, קולות הציפורים כמעט מתגברים על רעשי התנועה.

על העץ הגבוה, ממש מול  המרפסת שלי אני צופה  ב"מחזה" מעניין ולא שגרתי: גוזל די מגודל ורעבתני של קוקיה – מצווח בקולי קולות לכיוון עורב שממהר להאכיל אותו. הגוזל  (מלשון גזלן?) אוכל בתאבון, ומיד  כשהעורב עף, הוא חוזר לצווח ולהתלונן.

מסתבר שכמנהג הקוקיות, המטילות את הביצים בקינים של אחרים, הוא  גדל בקן העורבים, זרק את כל המתחרים (גוזלי העורבים) מהקן, ועכשיו  העורב טועה לחשוב  שזהו הגוזל שלו, ולכן ממשיך לטפח אותו, או בלשון  זמננו: לעבוד בשבילו.

ומכאן  המחשבה שלי נודדת לתובנה, כמה מערכת היחסים שבין העורב לקוקיה דומה לתכנים שאני קוראת עליהם בעיתון ורואה מסביב  יום יום:  "הקוקיה" לוקחת את כל הקופה, וה"עורב"  ממשיך לעבוד בשבילה. מיד עולות לי גם דוגמאות יותר קרובות ועכשוויות ממערכות קשרים של אנשים ומכרים….  ו…סטופ!

אני בטוחה שכל אחד יכול להשלים עוד משל ונמשל  ודוגמאות לא חסרות לכל מי שיש לו עיניים ולב, ואילו אני, את שאר התובנות אשאיר  בשלב זה לקרילוב וללה-פונטיין,  ולכל מי שאוהב  לחשוב. מי שרק אוהב להתבונן? מוזמן  לשבת ולצפות בעצמו – ולרשום את המשלים והרשמים בעצמו.

 התחלה של בוקר! בוקר טוב.