ליאור אסטליין:
אנחנו כיתת "אלון", ילידי שנת 1967.
יחד איתנו נולדה עוד מישהי – מדינת ישראל בצורתה הנוכחית.
מתברר שכמוה, כמעט בגיל 50, גם לנו יש יותר שאלות מתשובות.
מזה כשנתיים שאנחנו נפגשים כל פעם אצל אחר או אחרת מאיתנו, כשכל אחת ואחד מגיעים ממקומות שונים בארץ, לצד אלו שנשארו בקיבוץ. זו יוזמה שהחלה בעקבות מפגשים ושיחות בין שניים מאיתנו, נבטה והפכה לתהליך. מתברר שהיינו צריכים שלושה עשורים מאז הלכנו איש ואישה לדרכם, כדי לשוב ולהתכנס, להיפגש ובעיקר לדבר זה עם זו.

אלו לא מפגשי בירה ונשירה ואפילו לא בירה ופיצוחים. זה תהליך יסודי, לעיתים נוקב, לעיתים כואב, אבל בעיקר כזה שמתעקש להקשיב שמנסה לרדת לשורש העניין, לגעת במה שאפשר ולא פעם גם בדברים שעד למפגשים נחשבו בלתי אפשריים.
בכל מפגש אנחנו לוקחים תקופת זמן אחרת, משתדלים להתקדם בסדר עוקב ופשוט לעבור כל אחת ואחד מאיתנו שבתורו מעלה זכרון או שניים מאותה תקופה. זה לא חייב להיות אירוע: אולי זו תחושה, חוויה, צריבה, כאב, שמחה או כל דבר אחר, מקטן ועד גדול. תתפלאו כמה ברור ניתן לזכור רגע כזה או אחר, גם בחלוף ארבעה- חמישה עשורים.
ואז מגיע החלק המעניין באמת – אנחנו עושים סבב וכל אחת ואחד בתורם מגיבים על מה שהועלה. אין כמעט ולו זכרון אחד שכולנו זוכרים אותו הדבר. לכל אחד יש את התפיסה שלו, הראייה שלו, הנסיון שלו ובעיקר את הרגע הספציפי הזה מנקודת מבטו.
המפגשים נמשכים שעות. צוחקים, שותקים, מחפשים ובעיקר מדברים האחת עם השני, משהו שלא עשינו מעולם בצורה הזו. ולא משנה מה קורה במפגש, בסוף, כשמאוחר בלילה וכולם מתכוננים לתזוזה למקומות מגוריהם, אנחנו מתחבקים.
כי בשונה ממדינת ישראל שנולדה איתנו, אנחנו כבר מפוייסים. נכון, עדיין יש יותר שאלות מתשובות, אבל על סף העשור השישי לחיינו, סגרנו את המעגל הזה שנפתח בשנת 1967: חזרנו לכיתת "אלון".

כיתת אלון | טכניקה מעורבת על בד | 110X110 | 2008 | נמכרה

שרון רשב"ם-פרופ:
משפחה לא בוחרים. נולדים לתוכה.
כך גם כיתה בקיבוץ. נולדים לתוכה. גדלים איתה, ולא שוכחים אותה אף פעם. כיתת אלון.
גם כשעוזבים מאחור את הקיבוץ, גם כשלא שומרים על קשר, גם כשבונים חיים אחרים בלי להשאיר מזכרת בתוכם מאלו שהיו פעם…
אבל הכיתה היא חלק ממך. את חלק ממנה. היא מייצגת את סוגי האנשים שתפגשי בדרך, היא שיעורים לא גמורים, בכיתה שלא נשכחת.
בחודשים האחרונים, ביוזמתו של אחד מאיתנו, התחלנו להיפגש בשביל לבדוק מי ומה היינו האחד בשביל השני. מה נשאר אצל כל אחד מן החוויה המוזרה הזו. ללטף צלקות האחד בלב השני, לפעמים כאלו שכל אחד מאיתנו יצר אצל חברו.
המפגש הראשון היה לא פחות ממדהים. הפנים, חיתוך הדיבור, האנשים שחיו לצידי במשך שנים לא מבוטלות.
הם היו חסרים לי. ועד כמה שלא נזקקתי לקשר הזה בשנים האחרונות, ככה הוא היה לי טבעי, משמח, מחבק.
בעשר השנים האחרונות ציירתי אותנו פעם אחר פעם. חבורה של ילדים חסרי פנים, חסרי זהות. הקבוצה הייתה חזקה מהיחיד, דרשה ממנו ליישר קו ולהתאים את עצמו, לא לחפש תשובות בתוכו אלא למצוא את אלו שהכינה לו הקבוצה ולהרכין ראש בתבוסה. הפחד הכי גדול היה למצוא את עצמך מחוץ לקבוצה. דחוי, בודד, שונה.
והיה רע. והיה גם טוב.
אני מודה על השנים שלקחתי לעצמי. הייתי צריכה לדעת מי אני. בטח שלא יכולתי למצוא את עצמי לידם.
עכשיו, כמו אחים אבודים אני נזכרת כמה שלמה התחושה כשמכל צד יש מישהו שגדל שם אתי ביחד.

מוזר לי. מאוד מוזר.

אבל כל כך נכון.

כיתת קבוצת אלון

מחזור כט, מחזור ל