פביאן רזניק ז"ל נהרג בפיגוע אוטובוס 405 של אגד בקו ת"א – ירושלים לפני 30 שנה. האוטובוס דורדר בידי המחבל עבד אל-האדי רנים לתהום תלולה מול נווה אילן ביום חמישי 6.7.1989 ולאחר מכן עלה באש. 16 אנשים נהרגו ו-27 נפצעו. המחבל, עליו נגזרו 16 מאסרי עולם, שוחרר בעסקת גלעד שליט

חשבנו להנציח את זכרו של פביאן בשיחה עם נטליה מרמס, שהייתה חברה קרובה שלו במשך כמעט שנתיים ופרסום שיר שכתב והלחין בעצמו. לאחר מותו יזם בנו גיטר, יו"ר מועצת המנהלים של אוניברסיטת תל-אביב, הקמת קרן מילגות ע"ש פביאן רזניק לסטודנטים מדרום אמריקה בבית-הספר להנדסאים של האוניברסיטה.

איך הכרת את פביאן ומה הביא אותו לגבעת חיים?

הכרנו בלימודי תואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטת תל-אביב אחרי שהוא למד מחשוב ב"אורט" בארגנטינה. הוא הגיע לארץ עם הגרעין (החלוץ למרחב והבונים דרור) ושהה בקיבוצים טללים ונאות מרדכי. לכאן הוא הגיע דרכי והספיק להיות פה רק כמה חודשים. כיוצאי ארגנטינה, הסכימו בתיה ואשר ישראל להיות המשפחה המאמצת שלו והוא קיבל כאן חדר. אשר ובתיה יצרו חיבור טוב עם פביאן ולמדו להעריך אותו על שלל כשרונותיו ותכונותיו המיוחדות. הוא החל לעבוד ברפת, ביונקיה עם ליז ובחליבות עם שאר אנשי הצוות. היה לו גם קשר עם משפחת צימרמן, איתה יש לי קשר מתמשך. רוב חברי הקיבוץ לא הכירו אותו, היות והוא בעיקר למד באוניברסיטה ועבד ברפת ומיעט להסתובב על מדרכות הקיבוץ. היו לו קשרים מעולים עם חברי הגרעין שעלו איתו ארצה.

איזה תכונות אפיינו את פביאן?

מצד אחד הוא היה אדם עם ראש אנליטי וטכני מאוד שאהב לפתור בעיות מתמטיות ואלגוריתמים ומצד שני היה מוזיקאי ויוצר מיוחד. הוא היה אדם טוב לב ותמיד היה מוכן לעזור, פשוט אדם שאפשר לסמוך עליו.

בחוברת הזיכרון שהגיעה לאחרונה לארכיון, יש סיפור על ילד בשם פקונדו ממשפחה של קרובי משפחה של פביאן בארגנטינה. הילד סבל מלוקמיה ונזקק להשתלת מח עצם עם מנגנון חיסון תקין. לאחר שנאמר להם שאין דרך להציל את חייו הם החליטו לעבור את ההשתלה בארץ, פה לקח אותם פביאן תחת חסותו. מה את יכולה לספר על המקרה הזה?

לאחר שמשפחתו של פקונדו פסלה אפשרויות של טיפול רפואי יקר בארה"ב ובצרפת, נפל הפור על ישראל כארץ הקודש. פביאן לקח על עצמו להיות איש הקשר שלהם בארץ ושימש כמתרגם ומתווך בינם לבין הרופאים והצוות הרפואי.

חוץ מפקונדו והוריו, באו לארץ האחים הצעירים של פקונדו מפני שאחת האחיות היתה אמורה להיות תורמת מח העצם. למרות שהבדיקות שנעשו בארגנטינה ציינו שהאחות מתאימה, כאן התברר שאין התאמה מספקת. מכיוון שלא נמצא תורם מתאים בבנק העולמי, האופציה השניה הייתה לעשות השתלה עצמית: 1. להוציא מח עצם ״חולה״ ולטהר אותו 2. לחסל את יתר מח העצם בגוף 3. להחזיר את מח העצם ה״נקי״ 4. לחיות על מערכת חיסונית של אדם אחר עד שמח העצם נקלט מחדש ומתחיל לתפקד 5. לקוות שמערכת שכבר נכשלה בעבר תעשה את העבודה. יצאנו בקמפיין למצוא אנשים עם התאמה מספקת לתרומה של מערכת החיסון ונמצאו שני אנשים כשאני אחת מהם. הבחורה השנייה סבלה מאוד ולכן נתנה רק פעם אחת (בכל פעם נותנים שווה ערך של שלוש מנות דם ומקבלים חזרה את הכדוריות האדומות). כך שפקונדו חי שלושה חודשים על המערכת החיסונית שלי. כשהוא רצה לעצבן את האחים שלו, הוא היה אומר להם שאולי אני אוהבת אותם אבל לי ולו יש קשר דם וזה יותר שווה! אני הייתי קוראת לו ״הערפד שלי״. היום הוא בן 41, בריא ושלם, וחי בבואנוס איירס.

איך נודע לך על מותו של פביאן ומה היתה המעורבות שלך בטיפול בעניינו לאחר מכן?

הייתי אמורה לפגוש אותו בתל אביב כדי ללמוד ביחד לקראת מבחני סוף השנה. ערב לפני כן דיברנו וסיפרתי לו שפקונדו לא במצב טוב ומבית החולים בירושלים ביקשו שאגיע על הבוקר לתת תרומה, ואצטרף אליו ללמוד לאחר מכן. הוא טען שאם אני לא נמצאת אז הוא לא ילמד, אז הצעתי לו להצטרף אלי. שיחת הטלפון נסגרה בזה שאני מעודדת אותו לנצל את הזמן ולהתחיל ללמוד והוא אמר שהוא יחליט בבוקר. למחרת הוא לא היה בתחנה אז נסעתי. מתברר שהוא איחר ותפס את האוטובוס הבא. על הפיגוע שמעתי בבנק הדם, היכן שנמצאת המכונה לתרומה מיוחדת של המערכת החיסונית. תורמים רבים התחילו להגיע כדי לתרום דם לפצועים מפיגוע האוטובוס והיתה לי הרגשה שפביאן היה באותו אוטובוס. ביקשתי מהצוות באונקולוגיה, שהכיר היטב אותי ופביאן, שיבררו אם הוא בין הקורבנות והסתבר שתחושותיי היו מדויקות. התקשרתי ליענקל'ה הורוביץ שישיג לי אישור להגיע באותו יום לזיהוי באבו-כביר, הוא דאג לכך דרך אורי אסטליין ואני לא אשכח את המראות הקשים שראיתי שם. הראשונים שהגיעו לחילוץ היו תלמידי הישיבה מעבר לכביש והם מצאו את פביאן מחוץ לאוטובוס, לאחר שהועף דרך החלון הקדמי שהתרסק בהתדרדרות הרכב. הוא ניצל מהאש וככל הנראה נפטר מדום לב.

פתאום היו כל כך הרבה דברים לעשות: להודיע להוריו דרך אחותו, להתחיל לברר איך מטיסים אותו לחו״ל, להמשיך לטפל במשפחתו של פקונדו שלא ידעו מה לעשות, גם כי מצבו התדרדר וגם עם האובדן של פביאן. אינסוף דברים לטפל בהם וכהרגלי לקחתי את הרוב על עצמי. פביאן בא לארץ מטעמי ציונות כדי לבנות כאן את חייו ולכן החליטו הוריו לקבור אותו בארץ שהוא כל כך אהב והוא קבור אצלנו בגבעת חיים. למרות ששמרתי על קור רוח ופרגמטיות אופיינית, זו היתה תקופה מטורפת בחיי: איבדתי חבר קרוב מאוד, לקחתי אחריות על משפחתו של פקונדו ואיכשהו הצלחתי גם לסיים את מבחני הסמסטר בהצלחה.

לאחר שמצבו של פקונדו התייצב ואחרי שכבר לא נותר להם כסף לשלם על הדירה בה חיו בירושלים, פניתי שוב ליענקל׳ה הפעם בבקשה לארח אותם אצלנו. הקיבוץ נתן לי חדר עבורם ב״רכבות״ ויחד עם החדר שלי פרסנו בלילה מזרונים לכולם והסתדרנו. הם התארחו אצלנו מספר שבועות, הסתובבו בקיבוץ, אכלו בחדר אוכל, ביקרו כל יום בבריכה והילדים היו מאושרים. הקיבוץ גם אירגן קלנועית לילד ואין לתאר את היחס של המשפחה הזו לארץ שהצילה את חיי בנם ולקיבוץ שקיבל אותם בכל כך הרבה חום והומניות. זה לא מובן מאליו.

מה את לוקחת איתך מזכרונו של פביאן ?

קודם כל, המוזיקה שלו אותה היה מנגן ושר בכשרון מיוחד. קשה לחשוב שכבר עברו 30 שנה! אין לי ספק שאם הוא היה נשאר בחיים, הוא היה מגיע רחוק מאד בעולם ההי-טק. ממש פספוס מכל הבחינות.

איני רוצה ואיני יכול

איני צריך ואיני יודע.

אני מעשן ולא ישן

אני מת מבלי שחייתי

אני נותן ואיני יודע מה

אני בוכה בלי כאב

אני צוחק מדמעותיי המחופשות

אני רוצה ואיני יכול,

ואולי איני צריך

או סתם לא יודע.

שיר שכתב פביאן

עם משפחת ישראל, המשפחה המאמצת

לדף ההנצחה של פביאן