אלו ימים לא קלים עבור מי שמאמין בדו-קיום בארץ הזו.

ימים בהם להבות השנאה הפוקדות את הארץ מאיימות להתלקח לכדי אסון גדול. אלו ימים בהם הקול השפוי נדרס ומושתק בגסות. מצאתי עצה טובה ומעט נחמה בדפי ההיסטוריה של הקיבוץ והחלטתי לשתף…

מלחמת העצמאות, כידוע, פרצה למחרת כ"ט בנובמבר 1947. פרנטו קליין, ממייסדי הקיבוץ (גבעת חיים לפני הפילוג), היה באותה תקופה בשליחות במחנות העצורים בקפריסין, והגיע לחופשה קצרה בארץ בסוף שנת 1947. במהלך שהותו בארץ ביקר את ידידיו בכפר הסמוך לקיבוץ, מנשייה. כך כתב לאחר הביקור לעלון גבעת חיים:

על יחסי שכנים

"שוב אנו עומדים לפני תהום, מאומה לא השתנה מאז 1936-39. שני עולמות זרים זה לזה, ועם היריות הראשונות שנפלו בארץ פסקו כל היחסים עם השכנים הערבים. שוב אין הם באים אלינו, ואנחנו אליהם – הרי גם בזמנים כתיקונם כמעט ולא באנו. שני כפרים של פלחים, אחד ערבי ואחד יהודי, הופכים לשני מחנות מזוינים, והמשותף הוא הפחד איש בפני רעהו. אלה הם פני הדברים בארץ כיום.

במשך עשר השנים האחרונות, מאז תום המאורעות, "שכחנו" שיש ערבים בארץ. קראת משהו בעיתון אודות מצרים או עבר הירדן, פגשת אותם באוטובוס, ראית אותם כמשהו השייך לנוף הארץ, ולא ניסית כלל להרהר אודותם – מה שמותיהם, מה מלאכתם, כיצד הם חיים – ולאותה שיחה קלה ומקרית אודות מזג האוויר, היבול בשדות, בריאותו הוא ובריאות ילדיו – לאותה שפה לא הגעת מחוסר שפה. ידיעתך עליו נשאר שערבי הוא, ותו לא.

הוא אודותיך יודע מעט יותר: כי עשיר אתה או "הקומבניה" שלך עשירה ורבת יכולת; ובשנים האחרונות, כי עלול אתה אף להיות מסוכן. את ידיעותיו עליך הוא שואב מהסתכלות מעבר לגדר המשק, ואז באה הקנאה. או, אם משכיל הוא ויודע קרוא, מהעיתון, ואז באה השנאה. אלו שני הצינורות דרכן הוא לומד להכירך. והוא בשבילך כאילו איננו קיים, התעלמת מקיומו, לא ראית אותו במשך השנים. את שפתו לא למדת אף כי קרובה היא לשפתך. ילדינו מדברים אנגלית ולומדים הרבה דברים חשובים, אך ערבית אינם מדברים, לא החברים ולא הילדים.

היה זה לפני שנתיים, כשבאו להביע את השתתפותם בצער על מות השבעה (אחד נפטר מפצעיו ב1951) שנהרגו בידי האנגלים. אז אמר אחד הנכבדים: "צבא בא, צבא הולך, אך השכנים לעולם נשארים שכנים." אך כיצד חיים אנו יחד? שום פרוגרמה מפלגתית, ותהא היפה ביותר, תהא זאת ברית ערבית-יהודית, שוויון עמים או דו-לאומיות, אין בה ממש בלעדי הפגישה הפשוטה ושיחה חופשית שבה אתה היוזם והמסביר והמדריך – זהו יסוד הכול. ואם מגע זה קיים, אזי עלולים להיות גם גילויים של ידידות אפילו בזמנים קשים.

אם יהיה עלינו להילחם בערבים, נעשה את זה בעוז, אך בל נשכח ששכנים נהיה גם אחרי התקופה הזאת. תהיינה התצורות שתחלנה כאשר תהיינה, שכנים נשאר, וזהו המפתח לראשית ניסיון של הבנה בין שני העמים. אותנו זה מחייב לשינוי יסודי בתפיסתנו כלפיהם, כי אחרת תימשך לעולם הזרות אשר כל כך קל להפוך אותה לשנאה."

הקטע היפה והאמיץ הזה נכתב בעיצומו של החלק הראשון למלחמה (הקרוי גם "מלחמת האזרחים") ופחות מחצי שנה לפני עזיבת תושבי מנשייה את כפרם, באפריל 1948. את יחסי השכנות עם מנשיה לא הצליח פרנטו להציל, למרות הדברים האלו, אך אני רואה בכך מעין צוואה, או מסר חשוב לדורות הבאים, מצד אלו שחיו בשכנות עם הכפרים הערבים וכבר אינם ביננו היום.