נפגשתי עם נורית לוי (מדיני) בליל קיץ חם, בעיצומה של שביתת העו"סיות (עובדות סוציאליות) מה שהפך את הראיון איתה לאקטואלי מתמיד. היא עו"סית בהכשרתה ובכל רמ"ח איבריה.

בת 42, בתם של רותי ושמאי מדיני, נשואה לאמיר ואמא לרותם (10) שקד (7) וגפן (5) ולפני שבע שנים חזרה המשפחה לגור בשכונה החדשה.

איך הגעת לתחום ומה מהות העבודה?

"אני עוסקת בע"ס כבר 15 שנים. את התואר הראשון בע"ס למדתי באוניברסיטת תל אביב ואת הקריירה התחלתי כרכזת שיקום האסיר באגף הרווחה של עיריית תל אביב. במשך שמונה שנים עבדתי בשכונת כפר שלם בדרום העיר והייתי אחראית על תכניות פיקוח לאסירים שהשתחררו בניכוי שליש מתקופת מאסרם כשמרכז העבודה היה ליווי משפחות האסירים (נשים וילדים). בשלב מסויים עברנו, אמיר ואני, לגור ברעננה אך המשכתי לעבוד בת"א.

במקביל לעבודתי, למדתי במסלול ישיר לדוקטורט. המחקר שלי עסק בהשפעות של מאסר אב על ילדיו והסתובבתי בכל רחבי הארץ וראיינתי ילדי אסירים. זה היה מאמץ מטורף אבל נהניתי מכל רגע.

כשעברנו לגור בקיבוץ, התפטרתי מעבודתי בעיריית ת"א וחיפשתי עבודה בעמק חפר. עם שלושה ילדים קטנים ובן זוג שיוצא מוקדם לעבודה בת"א וחוזר מאוחר, היה ברור לנו שאחפש עבודה שתאפשר לי להיות נוכחת בבית בשעות הבוקר ואחה"צ ואז מצאתי עבודה כעו"ס משפחה באגף הרווחה של מ.א. עמק חפר. מודל העבודה במועצה הוא של עו"ס מרחבית, לפיו העו"סיות פרושות בעמק על פי חלוקת ישובים, כשכל עו"ס אחראית על כל צרכי האוכלוסייה בישובים שבתחומה, מלידה ועד זקנה.

בעמק חפר נחשפתי לראשונה לתחום העבודה הקהילתית והעבודה עם קשישים. הייתי עו"ס בבת חפר ובהמשך בכפר הרוא"ה, חיבת ציון וחרב לאת. העבודה הקהילתית בעמק חפר מפותחת מאוד ונעשית בשיתוף הפעילים/ות הישוביים/ות. אחד התחומים שאני גאה בו מאוד הוא הקמת בתים חמים לקשישים בישובי העמק. בקיבוצים כמו גח"א הצורך הזה מקבל מענה מטעם הקהילה (סביום) אך במושבים ובישובים גדולים כמו בת חפר קיים בו צורך עז, כדי לאפשר מפגש חברתי לקשישים בודדים שלולא המועדון הם מבודדים לחלוטין.

לפני כשנה הציעו לי לרכז את מרכז הורים-ילדים של המועצה במסגרת תכנית "נתיבים להורות" של משרד הרווחה. החלטתי לקפוץ על ההזדמנות לעשות שינוי. המרכז נמצא בבת חפר, נראה כמו בית פרטי עם חצר והעיצוב המקסים שלו משרה אוירה משפחתית.

הצוות מורכב מחמש מטפלות וסומכת, המסייעת בליווי צמוד של משפחות במשימות מוגדרות בתוך המרכז ובאמצעות ביקורי בית. הילדים בטיפולנו בגיל 6-18 ואנחנו מטפלות ב-50-60 איש בתקופה של עד שנה וחצי לטיפול.

הטיפול במשפחה אינטנסיבי ויתכן ויכלול מספר מטפלים במשפחה אחת, טיפולים לילד ולהורים, בנפרד או ביחד, לפי הצורך של כל משפחה. ההפניות לטיפול במרכז הורים-ילדים נעשות באמצעות אגף הרווחה של המועצה, כאשר העו"ס שמלווה את המשפחה באגף הרווחה, נשארת בתמונה לאורך תקופת הטיפול במרכז וממשיכה לתמוך בצרכים נוספים של המשפחה.

הטיפול שהמשפחות מקבלות אצלנו עוטף מאוד ומאפשר ליצור שינוי אמיתי ביחסי ההורים והילדים כשאנחנו נמצאות בקשר עם מסגרות החינוך ומכירות את המשפחות לעומק. יש משפחות שקשה להן מאוד להתנתק מהמרכז בתום שנה וחצי של טיפול אינטנסיבי וצריך לעשות את הפרידה בהדרגתיות כדי לשמר את הישגי הטיפול גם לאחר סיומו.

אני חולקת את ניהול המרכז עם עובדת נוספת כשאנחנו מדריכות את העובדות על בסיס שבועי וגם מטפלות במשפחות. חשוב לי מאוד לשמור על הקשר הישיר עם האוכלוסייה ולכן היה ברור לי שאמשיך בטיפול ישיר גם במסגרת תפקידי בהדרכה וניהול.

במקביל לעבודתי במרכז הורים-ילדים, אני גם מרכזת את הוועדות לתכנון טיפול באגף הרווחה במועצה (ועדות שבהן לוקחים חלק אנשי מקצוע מתחומים שונים כאשר נדרש לקבל החלטות משמעותיות לגבי דרכי הטיפול בילד). בנוסף אני לומדת על חשבוני יום בשבוע CBT (שיטת טיפול קוגניטיבית-התנהגותית) ומרצה במכללת רופין במחלקה לעבודה סוציאלית. אני מלמדת שיטות ע"ס לסטודנטים "טריים" בשנה א' ואוהבת מאוד להרגיש שיש לי חלק בעיצוב התפיסה שלהם את המקצוע".

אז למה, בעצם, את ועוד כ-14,000 עו"סים שובתים בימים אלו?

"ע"ס זה מקצוע שוחק מאוד שהעבודה והאחריות בו לעולם לא נגמרות, זה איתנו כל רגע, גם כשחוזרות מהעבודה לחיינו האישיים. זה אומר להיפגש, כל יום מחדש, עם התכנים הכי קשים שאף אחד אחר לא רוצה להתעסק בהם וגם להיות חשופה למקרים של אלימות מצד פונים, ללא הגנה ראויה.

העו"סיות מטפלות במגוון רחב של צרכים ופרוסות בשירותים שונים בכל רחבי הארץ וכמעט כל אדם יזדקק לסיוע של עו"ס בצומת כזו או אחרת במהלך חייו ולמרות זאת, זה מקצוע כל כך מוזנח.

השכר והתנאים המבישים שעו"סים/יות מקבלים/ות שמים אותנו במקום כמעט בלתי אפשרי לתפקוד. אנחנו נדרשות ללמוד ולהתמקצע גם לאחר הכשרתנו הבסיסית אבל אין לכך כל תגמול. כל העו"סיות שאני מכירה תמיד לומדות ומתמקצעות כדי להכיר שיטות טיפול חדשות ולשפר את עבודתן, אך כל נקודות הגמול שאנו מקבלות על השתלמויות ואמורות להעלות את השכר, נבלעות בפועל בהשלמות שונות לשכר מינימום.

אני בעלת תואר ד"ר, עם 15 שנות ותק, מנהלת מרכז ומדריכה עובדות, מקיימת פגישות גם בשעות הערב ולמרות כל זה, אני צריכה לקבל השלמות לשכר מינימום. זה נשמע לכם הגיוני? השביתה הזו מוצדקת מכל כיוון אפשרי, כמו שביתות רבות אחרות לפניה, שלצערי לא הצליחו להשיג שיפור משמעותי בתנאים הבלתי אפשריים בהם עובדות העו"סיות.

עו"ס במחלקת רווחה יכולה להיות אחראית על תיקים רבים מספור ולעבוד בעומס עצום, המשאבים שיש לנו להציע למשפחות הולכים ומצטמצמים עם השנים, השכר מבייש ואנחנו מרגישות מאוד לא מוגנות מפני אלימות".

יש ביקורת נגד עיתוי השביתה.

"תקופת הסגר, האבטלה והמצוקות הרבות שגורר משבר הקורונה יוצרים עומס אדיר על שירותי הרווחה. גם אני עסוקה בשאלה אם זו הייתה החלטה נכונה כי קשה כל כך להשאיר את הפונים ללא מענה בתקופה כזו אך מצד שני, אי אפשר לעבוד בתנאים האלו.

הפונים שלנו רובם מבינים שהשביתה הזו היא גם בשבילם, כי מדובר פה על הזנחת תחום הרווחה בישראל במשך שנים רבות. התקציבים נמוכים ומענים טיפוליים שונים נסגרים ומי שסובל מכך זו בעיקר האוכלוסייה הזקוקה להם.

גם לעו"סיות נמאס להיות בעמדה שאומרת למטופל "אתה צודק, הלוואי וזה היה אחרת ואני מצטערת שאין לי איך לעזור לך". אנחנו מרגישות שאנחנו מקבלות את הרוח הגבית של הציבור ושל המטופלים שלנו, אך לא ברור לי כמה זמן הם יוכלו להחזיק מעמד ללא העזרה שהם כה זקוקים לה. אני מקבלת הודעות אישיות מפונים שלי שמבטאות מצוקה גדולה (כן, אני נותנת להם את המספר שלי) ונאלצת לומר שאני בשביתה ולא אוכל לסייע.

למשל, עבדתי במשך חצי שנה ליצור קשר משמעותי עם ילד בטיפולי ועד שזה קרה סוף סוף, נאלצנו להפסיק את הפגישות בשל השביתה. זו רק דוגמה אחת. הנזקים הם רבים, זה קשה מבחינה רגשית ועדיין, זה מאבק צודק וראוי".

אז מה משאיר אותך במקצוע?

"אני מתה על העבודה שלי. אוהבת את הקשר עם אנשים, את עבודת הצוות, את המגוון, העניין והמשמעות שהעבודה מספקת לי. כשתהליך טיפולי מצליח, אני יודעת שעזרתי לשנות משהו משמעותי בחיים של מישהו וזה עולם ומלואו".