ספינות טרופות / אקירה יושימורה

ספינות טרופות הוא ספר על הישרדות. תושבי כפר דייגים נידח ועני, שתושביו על סף רעב, מגייסים את כל משאביהם המנטליים כדי לשרוד עוד חודש, עוד שנה. התושבים עובדים בפרך מהילדות ועד המוות והחולים והקשישים נעזבים לנפשם, כדי לחסוך אוכל למשפחה הנותרת. חלק מהמגיעים לבגרות נמכרים לשיעבוד למספר שנים, ובכסף המתקבל, המשפחה מרוויחה עוד כמה שנות חיים.

הסיפור מתחיל ומסתיים בשני המוקדים המרכזיים של הסיפור: חוף הים והמוות. בחוף הים אנחנו פוגשים את איסאקו, ילד בן תשע, שהסיפור מסופר מנקודת מבטו. אביו, אשר שיעבד את עצמו לשלוש שנים כשוליה על ספינה, ציווה על אמו בטרם לכתו, "אל תניחי לילדים לרעוב". ציווי זה יצר אצל איסאקו מחוייבות גדולה, והיווה, במידה רבה, את המוטיבציה המרכזית לפעולותיו של הילד בן התשע.

אנו מלווים את איסאקו ומשפחתו לאורך מספר שנים. חוזים בחילופי העונות, במלאכות היומיום המהוות חלק ממחזור החיים בכפר, בעשיית המלח בחורף המושלג, בפריחת עצי השזיף המבשרת על קץ החורף, בטקסים הדתיים, בדיג הנעשה לעיתים בעזרת כפות הידיים ובליקוט אצות בחוף. שום דבר אינו מתבזבז, לכל דבר יש שימוש. אפילו טווית האריגים נעשית מעיצה של העצים המעטים הצומחים באי.

כל זה נעשה על רקע הציפיה והתפילה להגעתן של "אוֹ-פּוּנֶה-סָמָה", ספינות העוברות בים ומתנפצות על חופי האי, שמטענן, בדרך כלל שקי אורז ועוד סוגי מזון, יאפשרו לתושבי הכפר לשרוד על האי.

בנוסף לתפילות ולטקסים, תושבי הכפר מנסים למשוך אל האי את הספינות העוברות: הם מדליקים על החוף מדורות, וכשהספינות מתקרבות אל האי, הן מתנפצות על הסלעים ועל השוניות ותושבי האי בוזזים את מטענן. כשהדבר מתרחש, גם העונש לא מאחר לבוא. כך, הים, המהווה במידה רבה את מקור החיים של האי (דגים, אצות וספינות טרופות), הוא גם המקור לעונש הנורא המושת על הכפר.

מול הפשטות והאפרוריות של היומיום, נמצאת צבעוניות עזה: הים הכחול, האדום של השלכת בהרים, אש המדורות והבגדים האדומים (המסמלים אריכות ימים והופכים למבשרי מוות), והמלח והשלג הלבנים, כל אלה בלי טיפת פיוטיות ובשפה פשוטה ומינימליסטית.

מומלץ בחום.

אקירה יושימורה, ספינות טרופות, הוצאת שוקן, 2002 (190 עמודים).