ורד נחמני

רותי בן הלוי, במקור שילר, נולדה בשנת 1951 לעליזה וחיים שילר בקיבוץ גבעת חיים מאוחד. למדה אמנות במדרשה לאמנות בין השנים 1973-77, וסיימה תואר שני באוניברסיטת ליברפול בין השנים 1998-2000. תערוכתה מציגה בימים אלו בגלריה בקיבוצנו.

האם את צלמת ?

לקחתי שיעורי צילום לאורך השנים – רציתי ללמוד להשתמש במצלמה בדרכי. אני משתמשת בצילום בכדי ליצור מה שאני רוצה. עובדת בטכניקה של פוטושופ במחשב. כך אני מטילה צילום על צילום, עליהם מציירת ושוב מצלמת. כל התהליך הזה שומר על המימד של הצילום, בניגוד לעבודה של קולאז'. הצילום שנעשה משכבות שמוקרנות זו על זו מייצר בסופו של דבר תחושה של רנטגן – תשקיף פנים.

אבל רוב העבודות בתערוכה אינם צילומים של צלם שנע במרחב, הם צילומים מטופלים שנראים לפעמים כמו עבודות זירוקס (מכונת צילום)?

בצילום שאני קוראת לו נוף עם שאריות של עיניים, הייתה מחשבה על המהות שמחברת מצב נפשי – מבט – ונוף. המראה הכי פשוט שאנחנו נתקלים בו כשאנחנו יוצאים מהבית, יכול לגרום לנו להיעצר ולחשוב עליו, וביום אחר בכלל לא נבחין בו – נהיה עיוורים לו.

"נוף עם שאריות של עיניים". לחץ על התמונה להגדלה

יש הרבה עבודות בתערוכה שזורקות אותי לתחושה פיזית מאוד ברורה, מה שבדרך כלל צילום לא עושה, היו לך מחשבות על זה?

יש לי הרבה פעמים רצון שתהיה בצילום תחושה של מגע היד שלי, שזה לא יישאר כל כך מרוחק. יש בתערוכה צילומים שאין בהם את המגע הזה. היה לי חשוב שיהיו גם צילומים שהם יותר מנוכרים. הניכור מעניין אותי כמצב קיומי, הוא המעטפת הרחבה שבתוכה צריכים להתקיים הצילומים שנגעתי בהם. זאת הסיבה שהחלטתי שהצילומים המנוכרים יהיו בפרספקט, ואילו הצילומים הנגועים יודפסו על נייר צילום שמעביר את החומריות שלהם.

אני רוצה לשאול על המדפים שעליהם מופיעה דמות נשית שחוזרת על עצמה?

זאת סבתא שלי שלא הכרתי. מצאתי תמונה מאוד קטנה שלה. התמונה היא מהתקופה שהיא הייתה בארץ ב- 1925, עומדת לבושה בשמלה, מחזיקה קוץ ביד. סבתא שלי עלתה לארץ ביחד עם סבא שלי לקיבוץ כפר גלעדי, בגלל קשיי קליטה היא עברה לתל-אביב, שם נולדה אמי – עליזה. אחרי תקופה קצרה לא הצליחו להתקיים בארץ וחזרו לצ'כיה. שם הם היו אנשים אמידים. אמא שלי נשארה בחיים מתקופת השואה, המשפחה כולה נרצחה באושוויץ.

מהם צילומי הידיים, על קיר הכניסה מימין?

כשהגעתי לעבוד בתחנה לפני כמה שנים, זה היה קצת אחרי שחנהל'ה נפטרה. יהושע נתן לי טסט ידיים שלי מגיל 4, שמצא בין הניירות של חנהל'ה. אני לא יודעת גם היום למה חנהל'ה שמרה את הטסט והציור שציירתי. מה שאני יודעת זה שאמי, אמא של חנהל'ה והמנהלת הראשונה של התחנה, עשתה לי אותו כשהייתי ילדה בגן. הפרחים שמוקרנים על הידיים הם פרחים שהיו בציור הילדים שלי, שנעשה באותו יום, ונשמר יחד איתו כל השנים.

רותי בת 4:9. לחץ על התמונה להגדלה

אני ממליצה בחום לבוא אל הגלריה ולראות את אותן עיניים גדולות, רואות ומראות, משחיתות ובוראות את הצילום הציורי הזה, או אולי את הציור המצולם.

ורד