*מוקדש למירל'ה כפרי ז"ל.

לפני כמה חודשים שמעתי שמירהל'ה כפרי ושלומית בן-יון מתנדבות בקהילה האתיופית במתנ"ס חפצי-בה בנתניה. המאמץ שנדרש מצידן לנסוע לנתניה מדי שבוע, בגשם, רוח וסערה, והרושם שנוצר אצלי שנעשית כאן "עבודת קודש", הניעו אותי לקבוע פגישה איתן ועם מנהל המתנ"ס אבי טללה. לאסוננו, מירהל'ה נפרדה מאיתנו בטרם עת, ונותר לנו לשמוע מאבי ומשלומית על המקום ופועלו ועל ההתנדבות של השתיים.

אבי, ספר לנו בבקשה על המתנ"ס ועל פועלן של מירהל'ה ושלומית במסגרתו.

שלומית: אני רוצה לציין בתחילה שכשפנית אלי במקור, שאספר בכללי על פעילויות ההתנדבות שלי, הרגשתי לא בנוח… העדפתי להתמקד בפעילות המתנ"ס כי חשוב לי שאנשים מחוץ לקהילה של עולי אתיופיה יכירו אותם יותר לעומק.

אבי: הצטרפתי למתנ"ס כמנהל לפני עשר שנים. הרקע של השכונה, מראשית שנות האלפיים ועד 2007, היה ממש גרוע ולווה בסטיגמות ודעות קדומות, עד כדי כך שניידות משטרה נמנעו מלהכנס לכאן. שליחים של פיצריות, סרבו להכנס מפחד לבטחונם. אחוזי הנשירה מבתי הספר היו גבוהים מאד (יותר מ-50%) ואחוזי הצעירים המתגייסים לשירות משמעותי בצ.ה.ל. היה נמוך (וגם מבינהם לא כולם שרדו את השירות הצבאי). היה ידוע על מקרי אלימות קשים בשכונה וחפצי-בה דורגה בעיתונות המקומית והארצית, כאחת מהשכונות היותר מסוכנות בישראל. בין שלל הכינויים השכונה כונתה "גטו חפצי-בה". אז קמה נציגות שכונה חדשה שהובילה קו חדש של שיקום ופיתוח השכונה, תושביה, הנוער והילדים הגדלים כאן. המקום בו נמצא המתנ"ס הוקצה על ידי העיריה ונבנה בעזרת תורם פרטי.

לפני שהגעתי לכאן הייתי רכז נוער בשכונה אחרת, ונבחרתי לנהל כאן את המתנ"ס. הקהילה המקומית ביקשה למנות בן המקום לניהול המתנ"ס. היתה הבטחה של נציגי השכונה לעמוד מאחורי ללא תנאי, כפי שדרשתי עם כניסתי לתפקיד. ואכן, מלכתחילה הם התמודדו ותרמו בחשיבה ובמציאת מענה לתופעות אלימות ופשיעה שהתרחשו כאן. כמו כן גילו התעניינות ושותפות פעילה. לאט-לאט החלה הקהילה להבין שקיים כעת גורם מרכזי שיש לו גיבוי קהילתי, המוכן להשקיע כדי לשנות את פני הדברים בשכונה.

מה השינויים המשמעותיים שקרו במהלך השנים מאז שהתחלת לעבוד?

אבי: כיום, השכונה נמצאת במקום אחר – מקום חזק שבו הקהילה לקחה אחריות על גורלה וחוללה שינוי אדיר. אנחנו מדברים על 100% גיוס לשירות משמעותי בצבא, מעל 60 סטודנטים לתואר ראשון ושני, חלקם הנכבד בוגרי המתנ"ס, מעל 15 צעירים בוגרי המתנ"ס, המובילים כאן ובמקומות אחרים בנתניה את החינוך הבלתי פורמלי, יותר מעורבות של ההורים במתנ"ס, ואחוזי נשירה מזעריים מהחינוך הפורמלי. בערב רגיל המקום הומה ושוקק, כפי שלא היה בעבר הרחוק. לקהילה יש תחושה שהמתנ"ס הוא הבית שלהם, גורם משמעותי בחיי ילדיהם, וזאת ללא גורם חיצוני המתווה וקובע מה יהיו התכנים. ההשתתפות היא כמובן מתוך בחירה. הקהילה מתנדבת ומובילה בציון חגי ישראל ואירועים שונים.

אפשר להגדיר זאת כנס חברתי בכל קנה מידה.

לצערי, התרומות הכספיות למקום לא עלו, אולי אפילו ירדו. חברת "טמפו", ארגון "עזרא", הקרן לאנשים שנשכחו, ועיריית נתניה, עוזרים לקיים ולהפעיל את המתנ"ס, שהוא אחד משישה מתנ"סים של החברה למתנסים במזרח נתניה. אנחנו מנסים להיות יצירתיים ולהיעזר במה שניתן. יש קושי כלכלי משמעותי בהפעלת המקום וזה מקשה (ולכן בעיקר משפיע) על תכנון לטווח ארוך של מספר שנים קדימה.

איך התחילה המעורבות של שלומית ומירהל'ה כאן?

אבי: יש לנו מכרה משותפת בעמותה לחינוך בלתי פורמלי בעיריית נתניה – איילת ארד, חברת קיבוצכם. היא סיפרה לי על שלומית, בעלת יכולות ונכונות לתרום מכישוריה. נפגשנו והצגתי לשלומית מה אנחנו עושים, וחשבנו יחד מה התפקיד שיתאים לה.

שלומית: לקראת היציאה לפנסיה, למדתי (על חשבוני) "אימון" (קואוצ'ינג) אישי וקבוצתי. עסקתי בכך במוקד קליטה במתנ"ס במערב נתניה, והרגשתי שמיציתי. שאלתי את איילת ארד, איפה אפשר לעסוק בתחום בקנה מידה רחב, משמעותי ומגוון יותר והיא הציעה את מתנ"ס חפצי-בה. התחלתי לעבוד כאן עם בודדים וקבוצות, כולל הצוות המקצועי. לאחר שהשתלבתי בשנה הראשונה, הצעתי למירהל'ה להצטרף. היא הקימה את המשחקיה הנוכחית יש מאין. היו בה משחקים זרוקים, ללא שימוש וסדר והילדים לא ידעו לשחק בהם בגלל השוני התרבותי. מירל'ה לימדה את הצוות משחקים, שאותם הם הנחילו לילדים. היא הביאה את המשחקיה למצב בו היתה המשחקיה פעילה גם ללא נוכחותה. לאחר מכן, נכנסנו למסגרת של פל"א (פעילות לימודית אחרת, מבית היוצר של משרדי החינוך, הרווחה, הקליטה והמתנ"סים, לקידום ילדים בקהילות יהודי אתיופיה, קווקאז ואחרות, במימון פרטי), בה לומדים בצורה חוויתית – שפה, ידע כללי, חשבון ואנגלית (עובדים עם ילדים על היסודות הלימודיים – קריאה, כתיבה, הבנת הנקרא ועוד). מאחר ומירהל'ה התמחתה בעבודה עם ילדים עם קשיי למידה ב"שפרירים", היא מצאה כאן כר פורה להפעלת כישוריה, נסיונה בלמידה מתקנת, יכולת ההכלה והרגישות האנושית שאיפיינו אותה כל כך. היא מצאה כאן צוות עם מוטיבציה גדולה אך לא מקצועי, שאיתו עבדה על קידום כישוריהם ופיתוח תחום הלמידה המתקנת. מירהל'ה לימדה את הצוות להשתמש במגוון שיטות על מנת להנחיל להם את יסודות הלמידה, כולל הפעלות, משחקים, שירים ופעילויות אחרות לקידום הצוות והילדים. היא גם עזרה לילדים באופן ישיר באיבחון בעיות למידה, לימוד קריאה, כתיבה, חשבון ושיעורי בית. זו עבודה שעשתה בעצם עד יומה האחרון. הילדים אהבו מאד את הלימודים ומירהל'ה יצרה איתם חיבור מופלא. אני עבדתי עם הצוות על קביעת מטרות ועיצוב דרכים להגשמתן. מירהל'ה התלבטה כל שנה מחדש, אם להמשיך, מה האפקט של עבודתה ומה לשנות כדי לעמוד בציפיותיה מהתוכנית. וכל שנה חזרה, במרץ, התמדה ורגישות אין סופית.

אבי, חזרת עכשיו מאתיופיה, ושלומית סיפרה שלקחה חלק במסע שהותיר בה רושם עמוק.

אבי: על מנת לקרב את הנוער והציבור בכלל למורשת יהדות אתיופיה, השקענו מאמצים רבים, זמן ומשאבים משמעותיים, כדי לבנות תכנית חינוכית תרבותית שתחשוף את משתתפיה לרבדים השונים של מורשת זו. במסגרת התכנית, במשך קרוב לשנה, משתתפים הנערים והמבוגרים בלימוד, הרצאות, היכרות מילולית, ויזואלית ורגשית עם מרכיבי ההיסטוריה והמורשת. המסע לאתיופיה הוא גולת הכותרת של התוכנית, וכולל הכרות עם הצדדים הפיזיים, התרבותיים, החינוכיים והדתיים של המורשת במשך יותר משבוע. החוויה מדהימה, ומותירה את משתתפיה עם גאווה, ידע, רגישות רבה יותר ונכונות להשקיע בקהילה המתעצבת מחדש כאן ובאופן כללי במדינה. חלק מפירות המסע, הם ההשתתפות והמחוייבות הפעילה של משתתפי המסע, בפעילויות כאן במתנ"ס ובקהילה, וערכם לא יסולא בפז.

בעקבות מסע בני הנוער, בקשו גם ההורים מאבי, לקיים מסע עבורם. אבי יצר קבוצה משולבת של בני הקהילה ו"פרנג'ים" (לא בני הקהילה), במטרה לספר את סיפורה המופלא של הקהילה והעליה שדרשה מבני הקהילה כוח והתמדה במסע הקשה והמסוכן לירושלים ולישראל.

שלומית: המסע היה עבורי חוויה מדהימה והיכרות מעמיקה עם התרבות המיוחדת של בני הקהילה. בעקבות המסע, התוודעתי לפרויקט "סיפור על הדרך" בו לומדים בני הקהילה לספר לקהל הרחב על מסעם האישי. אני מקווה שאצליח להביא לגבעת חיים אנשים שהיו אתי במסע, שיחלקו את סיפור המסע שלהם. המסע תרם לי להבנה מעמיקה של קשיי ההשתלבות של הקהילה בחברה הישראלית, וזה עוזר לי בתהליכי האימון האישי עם בני הקהילה.

אבי ושלומית ערכו לי סיור באולם המורשת, ובחדרי הצוות והלימוד, בספריה ובמשחקיה ובגן התבלינים שלצד המתנ"ס בו עובדים בני הקהילה בגידול תבלינים שחלקם ייחודי לאתיופיה.

יצאתי מהמתנ"ס בתחושת התעלות, על הנס שחוללו כאן מבחינת שינוי הקהילה בכיוונים חיוביים רבים בזכות המתנ"ס, בעיקר בזכות אבי והתרומה הגדולה של אנשי צוות, מתנדבות כמו מירהל'ה כפרי ז"ל ושלומית ואחרים, בעיקר מהקהילה, הנושאים היום בגאווה את מורשת הקהילה, ולוקחים חלק ומובילים את ההשתלבות המלאה והפרודוקטיבית בחברה הישראלית המודרנית. כל זאת באמצעים מוגבלים ובתמיכה מזערית של מוסדות המדינה.