כבר שבוע. כמעט מתרגלת לשגרה של בידוד וריחוק. עדיין געגועים. עדיין חוסר בחיבוקים של הנכדים והילדים. געגוע לכל מה שהייתי עושה בשגרה, זאת שלפעמים התלוננתי עליה שהיא משמימה . כמו ששרה ג'וני מיטשל הזמרת הקנדית האהובה בשיר

Big Yellow Taxi

Don't it always seem to go
That you don't know what you've got
'Till it's gone

מזג האוויר משתפר אך האווירה במדינה מקצינה ומפחידה.

אני נעה בין הרצון להיות שותפה למחאה לבין הצורך באסקפיזם ובריחה. זו לא התגובה האופיינית לי, בד"כ כלל אני הרבה יותר לוחמנית,  אבל ככה מרגישה עכשיו .

כדי להוציא אנרגיות הכי חשוב ספורט  – בזה מתמידה, להחזר הקלוריות דואג כמו תמיד בעלי התורן (תורנות שנמשכת כבר 35 שנה)  לומד מדי יום מתכונים חדשים, וזה טעים! ממממ…. ממש טעים.

בדיחה שנשלחה אלי: אחרי הקורונה הכל קטן עלי :– המכנסיים , החולצה, בגד ים הכל.

אפרופו בגדים, לאבא שלי ז"ל היה משפט שאמר כל פעם שאמא רכשה או תפרה בגד חדש:

"הארון של אשתי הוא כמו האוכלוסיה של העולם, כל יום נולדים חדשים ולא מספיק מתים".

באופן טרגי דווקא הקורונה ימח שמה צמצמה את אוכלוסיית העולם, אך לא את הגרדרובה העמוסה.

לדוגמא: לפני מספר חודשים קיבלתי הזמנה לרכוש חולצת T SHIRT   במחיר 20 שח, כתרומה למחלקת ילדים של בית חולים, רכשתי חמש חולצות,  סתם טריק, כאלו שהיה ברור לי שאני לא ממש צריכה, אבל התרומה חשובה. והנה עכשיו  כל יום אני רק מחליפה חולצה בחולצה, למה להתלבש כשכל היום בבית ? בקיצור, אף פעם לא יודעים שום דבר על כלום, עד שזה איננו ומתגעגעים.

תלמידה אמרה לי שהדיכאון שלה מהמגפה נובע מכך שאין לה אפשרות לצאת מהבית להתלבש ולהתאפר לי דווקא נוח בבגדי ספורט וטריקו נלוז, שאף אחד לא רואה חוץ מ…. (התורן )  בזמן שנשאר אחרי  קצת פעילות בפייסבוק, והמון המון שיחות טלפון (וגם וידיאו) וגם מיילים, שעות  ארוכות עם כל מי שמתגעגעת אליו – יש רשימה ארוכה ארוכה

אם את/ה לא שם את/ה לא קיים!  כן, אני יודעת שיש עוד המון בילויים אפשריים, כל יום אני מקבלת המון המלצות על ספרים הצגות, מוזיאונים, מופעים וכו' אבל היות ועכשיו אני עם הספר של כהנמן, כבר למדתי שריבוי האפשרויות גורם לשיתוק  והרבה פעמים הבחירה היא פשוט לא להחליט.  נשארת עם מה שבאמת בא לי לעשות לכתוב לראות לקרוא. מתנצלת זה קצת רדוד, לא?

הנושא בחוג שירה הקרוב –  "אושר". החלטנו שמספיק צרות יש בעולם ואנחנו צריכים לשמח את עצמנו. מתברר שאין המון שירים בנושא. נראה שרוב המשוררים דווקא כותבים כשהם בדיכי.

אבל מצאתי שיר של המשורר  ניזאר קבאני , שאינו מוכר לרבים – אולי בגלל שהוא ממוצא סורי .. ספר השירים המעולה שלו "לחם חשיש וירח"  תורגם לעברית. שירים מאוד חושניים ואפילו אירוטיים. לצד שירים פוליטיים מתלהמים. גם וגם כמו הכל בחיים.לכן השיר שלי לסיום היום גם אקטואלי בגלל הצורך שלי האישי לתמוך באוכלוסיית המיעוט בישראל

ובמיוחד בלוסי אהריש, וגם מתאים לחודש  עכשווי – מרץ ואפילו יש בו משהו אופטימי :

ביום שבו נכנסת אלי

בבוקר של חודש מרס

נכנסה אתך השמש…

ונכנס איתך האביב …

על שולחני היו ניירות – ונמרו,

מולי ניצב ספל קפה

והלה שתה אותי בטרם אשתה.

ציור שמן של סוסים דוהרים

היה תלוי על הקיר

וכשראוך, נטשו אותי הסוסים

ודהרו אלייך.

ביום בו ביקרת אותי ,

באותו בוקר של חודש מרס

אחזה באדמה צמרמורת

ובמקום כלשהוא בעולם

צנח לו כוכב בוער…

חשבו ילדים זו עוגה ממולאת בדבש…

חשבו הנשים :

צמיד משובץ יהלום …

והגברים הרהרו בניסייה של *לילת אלקדר .

——————————————————————————————–

 לפי האמונה המוסלמית לילת אל קאדר הוא הלילה בו ניתנה הגרסה הראשונה של הקוראן ע"י המלאך גבריאל וזהו לילה של שפע ברכות על המאמינים ובו כל הבקשות מתקבלות.

רוצה שיקרו ניסים  ונשוב להיפגש בחיים האמיתיים ולא רק בכתובים.