אני רוצה לחלוק עמכם את רגשותיי לגבי אחד מהמעשים החבריים שמלווים אותי כבר תקופה לא קצרה.

לפני שנה ויותר עוד יכולתי לגשת לספרייה ולהחליף ספרים. תמיד היה לי נעים להיכנס ולראות את החיוך הקטן על פניה של רותי ואת הסבלנות שבה היא שמעה את בקשותיי.
בין הספרים שנתקלתי בהם היה גם ספר עבה של סטפן צוויג. ראיתי שהוא כבד מידי, הרבה מעבר לכוחותיי. ניסינו למצוא כורך שיוכל לכרוך אותו לשני כרכים אבל לא מצאנו. ויתרתי על הספר בצער ושכחתי מן הדבר.
לאחרונה, התקשיתי להגיע לספרייה, ורותי בדרכה לביתה מן העבודה ובחזרה, נכנסה אלי מדי פעם לספק לי את הספרות. היא כבר יודעת יותר טוב ממני מה הוא טעמי.
הפתעה גדולה חיכתה לי יום אחד.
על השולחן הייתה מונחת מעטפה גדולה ובה ערימת דפים. ראיתי שאלו דפים מצולמים מתוך הספר שכבר ויתרתי עליו. דפים-דפים הם היו מסודרים על פי הפרקים של הספר.
כל כך התרגשתי ורציתי להודות לרותי אך לא ראיתי אותה.
טלפנתי אליה ואמרתי לה: "את המלאך שלי". היא ענתה לי בקולה: "זה כלום, זה כלום", שמעתי, ואפילו ראיתי את החיוך הצנוע שלה מעבר לקו.
בשבילי זה היה מעשה גדול וחברי. הספר גרם לי הנאה, הייתי אסירת תודה ומלאת כבוד על הדרך שבה היא עשתה את הדבר.
את הספר קראתי פרקים-פרקים, והחזרתי אותם מסודרים לרותי. מקווה שעוד יוכלו ליהנות מן הספר בדרך זו. זו הרגשה טובה לדעת שיש לנו חברים כאלו, שעושים בצניעות את עבודתם. החלטתי לכתוב זאת כדי לחלוק עם עוד חברים את ההרגשה הזו.
היא בוודאי לא סיפרה על המעשה הזה שלה למעני…