בימים הקרובים, בלוח השנה, מתקרבים שני תאריכים שאין שני להם בהיסטוריה הקולקטיבית של העם היהודי – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ויום הזיכרון לחללי צהל ונפגעי פעולות הטרור.

מידי שנה בשנה מתעוררת אצלי השאלה – איך ובאיזו צורה ותוכן יש לקיים את אירועי ימי הזיכרון האלה.
מה אנחנו כציבור ופרטים, עושים כדי שימים אלה אכן יהיו שונים מכל יום אחר, מכל אירוע אחר אותו אנחנו רוצים וצריכים לזכור.
לגבי הזיכרון הציבורי – הכל תלוי בחינוך ובמסורת, אותם אנו מנחילים לדורות הצעירים.
נדמה לי שמבחינה זו אנחנו לא עושים מספיק. למען האמת אני לא יודע מספיק מה נעשה במסגרת החינוך הארצי, למעט הנסיעה לפולין, שלי באופן אישי נראה מיותרת.
אולי כדאי לשקול התנדבות בקרב ניצולי השואה שעדיין חיים בארץ? אולי שילוב צעירינו בפעילות שוטפת במסגרת פעילויות של בית טרזן? אני מניח שיש דרכים נוספות שניתן ליישמן על מנת לחבר את הצעירים בצורה מוחשית לזיכרון.
בנושא יום הזיכרון לחללי צהל ופעולות האיבה, אצלנו כקהילה, שמכילה בקרבה משפחות רבות, היום הזה מורגש יותר לאורך השנה.
אנחנו מכירים את השמות שמונצחים על סלעי האנדרטה. כמעט כולנו עוברים לידה מידי יום ביומו. הזיכרון חי איתנו כל השנה.
ייאמר לשבח הקיבוץ שהצלחנו ליצור מסורת מכובדת לטכס הזיכרון של כל אחד מהימים האלה, ויעיד מספרם הגדול של עוזבי הקבוץ, שמגיעים מידי שנה, ושותפים לקהילה החיה כאן בטקס המקומי.
לי, שני ימים אלה, וביחוד יום הזיכרון לחללי צה"ל, הם עד כדי כך משמעותיים, שאני בוחר להיות בהם רק במקום אחד – כאן בגבעת חיים.
רק פעם אחת, לפני שנתיים, נעדרתי בשל היותי בחו"ל. באותו יום, פשוט לא הצלחתי למצוא עניין בשום דבר מלבד לחשוב על הריחוק וההיעדרות מהטקס בגבעת חיים.
אני רוצה להאמין ולקוות שנדע לשמור ולחזק את ייחודם של שני ימי זיכרון אלה כפי שעוצבו אצלנו בגבעת חיים איחוד גם לדורות הבאים. נעשה זאת כקולקטיב וכפרטים.
אנחנו הדור שהמשימה זאת מוטלת עליו.