נגמר הקיץ, המלפפונים כבר לא במבצע והנה מתחילה הישורת האחרונה לקראת האוסקר. נכון שיש עוד הרבה זמן, אבל אפשר לשמוע את צליל התחלת צחצוח הפסלון המוזהב.

האמת היא שאני לא כ"כ בעניינים מי מועמד לאוסקר ומי לא, רק מקווה שהתפשטות – לא. בד"כ אני לא מתחברת לסרטים אפוקליפטיים מהסוג הזה אבל חור קטן שנוצר לי ביום הסרטים שלי וסוללת שחקנים מהשורה הראשונה שכנעו אותי. חבל! לא יודעת מה גרם לכל הכוכבים האלה לתת יד לפרוייקט כ"כ גרנדיוזי, משעמם, מבחיל ומתיש. שוב משתלט וירוס על האנושות, שוב הוא מאיים לחסל אותה תוך ימים ושוב המדענים עובדים קשה ומצליחים לא להידבק – כנגד כל הסיכויים. לא פלא שבכל האולם היו רק 5 אנשים. בקיצור – חבל"ז.

לעומת זאת, חוף מבטחים של אקי קאוריסמקי הפיני, הוא פשוט פנינה! סרטיו, בד"כ מצטיינים במינימליסטיות ובאנשים. השחקנים הם אנטי-כוכבים והמלנכוליות של מצבם המדכא מלווה בהרבה הומור עדין. הסרט הזה הזכיר לי את ג'נטלמן בנשמה הנורווגי. סיפור קטן על אנושיות גדולה של אדם קטן העוזר, בקטנה, לנער מהגר לא חוקי לצרפת. מין רובין הוד כזה שבין צחצוח נעלים אחד לשני יש לו הרבה זמן לעמוד ולהביט על העולם ונעליו. לצערי, אני לא מבינה צרפתית (שפת פס הקול של הסרט) כי נראה לי שבדיאלוגים המועטים שבסרט יש הרבה יותר ממה שהתרגום מצליח להעביר. זה לא הסיפור שכובש אלא הצילום, הפרצופים, הקצב והבימוי. משהו כזה זורם, כמו נחל קטן, לאט, בשקט וביופי, שמעלה חיוך על הפנים בעת הצפיה בו ומשאיר את החיוך דבוק הרבה זמן לאחר סיומו. ממש ממש שווה!

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=I34cXxLxtds[/youtube]

ובמעבר חד לגמרי… הדרך חזרה הוא סיפורם האמיתי של שבעה אסירים פוליטיים שהצליחו לברוח מסיביר בתקופת מלחמת העולם השנייה ועל מסעם הארוך דרומה, לכיוון הודו. פרט לסיפור המדהים של קבוצת האנשים האלו, המסע עצמו פשוט מדהים ביופיו. דרך מדבריות הקרח הסיביריים, המדבר המונגולי הלוהט, הרי ההימלאיה ועד טיבט. נופים שמשתנים ואיתם התמודדות האנשים עם הרעב, חום, קור, שמש, שלג ומה לא. בסופו של הסרט יש סקירה של המאורעות ההיסטוריים העיקריים שעברו על העולם הקומוניסטי בכלל ופולין בפרט, דרך עיני (רגלי) הגיבור, עד היום שחזר ופגש את אישתו. הדמויות מסקרנות ומעניינות, כל אחת עם הפן שלה. סיפור המסע המפרך, מסע לחיים ששואב כוחות על טבעיים מהגיבורים הוא סיפור מותח, קולח ומהפנט. הנופים – כבר אמרתי. נו, בקיצור – יפה, מרגש ומטלטל.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=gj9BvCfFLP4[/youtube]

ולסיום, אם אתם אוהבים סיפורים רומנטיים אולטימטיביים, אז כשתקראי בשמך הסיני הוא בדיוק בשבילכם! כמו ערוץ ויוה רק בסינית. אהבתם הלא ממומשת של בן מעמד הפועלים המהולל ובת אקדמאים העוברת חינוך מחדש בכפר שלו בתקופת מאו בשנות ה-70. האיפוק, העדינות, החיינדעלעך… נופת צופים ממש! הכול על רקע הספרון האדום והדיקטטורה הקומוניסטית של מאו. הבימוי של ז'אן יימו, במאי סיני מהידועים בעולם, הוא, כרגיל, עדין, רגיש ויפהפה. המתח שבין העדינות והרגישות של האהבה הבלתי אפשרית המתפתחת ובין האלימות הסמויה שהייתה חלק ממשנתו של מאו מתבטא יפה בסרט. ועם כל זאת… קצת ארוך וסכריני מידי, לטעמי.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=WDmjuWFR4W8[/youtube]

 בינתיים בא הגשם ושטף את הכול, מה שמזכיר שהנה, הנה מגיע החורף ואיתו הרבה סרטים להתכרבל איתם מול התנור והמסך…

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896