תמר רז לנג

 

זו לא המצאה שלי, אלא פראפרזה על כותרת לכתבה במוסף "כלכליסט" בעיתון של המדינה, שאפשר להסיק ממנה הרבה לגבי אורחות חיינו.  העולם המודרני שם את יהבו על ניהול טוב. גם הקיבוץ "המתחדש" הפך את כל הוועדות והרכזים להנהלות ומנהלים. רק תנו לנו מנהל טוב, והוא יביא אותנו אל מחוז חפצנו. אבל, כך נטען בכתבה, מתברר כי האיי-קיו הקבוצתי – חוכמת ההמונים – אינו פחות טוב מקבוצת מוחות מבריקים או ממנהל חזק שעולה מיליונים. דווקא קבוצות מגוונות, נטולות היררכיה והמורכבות מאנשים שלא מכירים זה את זה, ייתנו את התוצאות הטובות ביותר לארגון. רב־המכר העולמי "חוכמת ההמונים" מראה שממוצע התשובות של קבוצה גדולה של אנשים שאינם מתואמים ביניהם יהיה כמעט תמיד מדויק יותר מהתשובה הטובה והמלומדת ביותר שיפיק מומחה עצמאי. למשל: ועדת חקירה של הצי האמריקאי לא הצליחה למצוא צוללת שטבעה ב־1968, גם אחרי שעשרות מומחים הציעו לחפש אותה בעשרות מקומות שונים ומרוחקים זה מזה. לבסוף היא התגלתה בדיוק במרכז  בין ניחושיהם. בניסוי באוניברסיטת דרום קליפורניה הוצגה בפני אולם מלא סטודנטים צנצנת ענקית עם 850 סוכריות. כל תלמיד התבקש לנחש כמה סוכריות בצנצנת, וכולם טעו בטווח שהגיע למאות בכל כיוון. אך ממוצע הניחושים היה כמעט מדויק – 871. רוב מקיואן, מנכ"ל חברת יו.אס גולד קורפ, פרסם באינטרנט את התוכניות הגיאולוגיות של המכרות שלו וביקש את עצות הגולשים לחציבה. העצות סייעו לו להעלות את שווי החברה שלו פי מאה. לחוכמת ההמונים מיוחסת הרלוונטיות בתוצאות גוגל, והסיבה שוויקיפדיה, שכל גולש יכול לכתוב ולמחוק בה כרצונו, מדויקת לא פחות מאנציקלופדיה בריטניקה היוקרתית.

אוניברסיטת MIT האמריקאית פתחה מחלקה חדשה, "המרכז לאינטליגנציה קבוצתית".  פקולטה קטנה ומתוקצבת היטב, בת כמה עשרות חוקרים ומתמחים, שאחת ממשימותיה היא להבין את התבונה של קבוצות וחברות, כדי לשפר אותה.   "אינטליגנציה אינה משהו שמתרחש רק בתוך מוח יחיד, אלא משהו שקורה וקרה מאז ומעולם גם בקבוצות אנשים. משפחה, שבט, מדינה, תאגיד, צוות עבודה קטן", אומר פרופסור  תומס מלון, מייסד וראש המרכז. לקבוצות, הוא אומר,  יש אינטליגנציה שאיננה לא ממוצע האיי-קיו של חברי הקבוצה ולא הסכום שלו, ולא מושפעת מזו של האדם הכי חכם או הכי דומיננטי אלא נקבעת לפי חוקים אחרים. מי שמכיר את החוקים הללו יוכל לשפר תפקוד של קבוצות בדיוק כפי ששיטות חינוך וניהול יכולות לשפר את התוצאות של אדם יחיד. בשני ניסויים, בהשתתפות 699 אנשים בני גילים שונים,  ממגוון שכבות, מגזרים ורקעים באוכלוסייה,  חולקו המשתתפים לקבוצות אקראיות שקיבלו שורה ארוכה של אתגרים ומשימות, שדרשו יצירתיות, שיקול דעת ויכולת לפתור בעיות, לנהל משא ומתן ולבצע עבודה באיכות גבוהה. מלבד הביצועים ומנות המשכל, תועדו בטלוויזיה במעגל סגור הבעות פניהם של המשתתפים ושיחותיהם תועדו ב"תג סוציומטרי", שמתעד גם את טון הדיבור, עוצמת הקול, המרחק בין הדוברים ועוד עשרות משתנים. אחד המשתנים היה מידת האמפתיה והקשב זה לזה.

בכל הקבוצות התברר שאין מתאם בין האיי-קיו של אנשים לבין תפקודם בקבוצה.  המשתנה המשפיע ביותר לא היה שיקול דעת של מנהיג, חלוקת תפקידים מסודרת או קביעת נוהלי עבודה אלא – מכל המשתנים בעולם – אמפתיה, "רגישות חברתית", כפי שכינו זאת במאמר. הקבוצות שזכו להצלחה הרבה והעקבית ביותר בכל סוגי המשימות השונות היו אלה שחבריהן הקשיבו זה לזה בלי לקטוע אנשים במהלך דבריהם וגילו רגישות להבעות הפנים של זולתם ולשפת הגוף שלו. הרגישות החברתית השפיעה על ביצועי הקבוצה יותר מהרכב החברים, האיי-קיו הממוצע או המצרפי שלהם וכל משתנה אחר. גם המשתנה השני שמשפיע על איי-קיו קבוצתי הוא חברתי – השוויוניות. התגלה מתאם גבוה בין הצלחה במשימות לבין חלוקה שוויונית של התור וזמן ההתבטאות של חברי הקבוצה. דווקא קבוצות שבהן התבלט מנהיג דומיננטי הפגינו ביצועים ירודים יותר.

המשתנה המובהק השלישי  היה שיעור הנשים בקבוצה. ככל ששיעור הנשים גדל, האינטליגנציה הקבוצתית עלתה. ושוב, "זה לא קשור לאיי-קיו של הנשים שהשתתפו, אלא לרגישות החברתית שלהן", אומרת אחת מהחוקרים. "נשים מתאפיינות ביותר רגישות ואמפתיה, ולרוב לא נוטות להשתלט על דיונים. נשים גם נוטות יותר מגברים להודות שהן לא מבינות בנושא כלשהו ולבקש הסברים, וכך מעודדות שיתוף של מידע. גברים מסתירים את חוסר הידע שלהם, וזה פוגע בביצועי הקבוצה."

גם בתוך קבוצות יש מקום להנהגה, כל עוד עניינה הוא עידוד הדינמיקה והחופש שמעצימים את האינטליגנציה הקבוצתית, אומר פרופ' מלון. אבל המחקר, ולרוב גם לא המציאות, לא מאשרים את ההנחה, שמבנה היררכי משפר את תפקוד הקבוצה. חיינו כרגע נובעים מרמתה הנוכחית של החוכמה הקולקטיבית שלנו. (ובקצה השני של הסקאלה נמצאת הטיפשות הקולקטיבית).

כדי לשוות למאמרי צביון מקומי אני מציעה, על סמך הדברים שלעיל, לנסות בגבעת-חיים "קבלת החלטות קבוצתית". לקראת כל החלטה משמעותית (כמו למשל מערכת חימום המים; או הקמת המרכז המסחרי) לכנס קבוצה של כמה עשרות חברים, הכי מגוונת שאפשר (לא כולל חברי ההנהלה או המועצה, שהם חצי-מקצוענים),  לעשות סיעור מוחות ולגבש הצעה להחלטה לפי ממוצע הפתרונות שלהם. הדבר גם יביא ליותר מעורבות של החברים, שהתרגלו במשך שנים רבות למה שנקרא דמוקרטיה עקיפה – כלומר לבחור קבוצת הנהלה שתחליט בשבילם, ולא להתאמץ לחשוב בעצמם.

 

One Response to כמה טפשים שווים מנהל טוב?

  1. לאה אשכנזי הרץ הגיב:

    רעיון מצוין
    אני בעד
    תודה לתמר על הכתבה המענינת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896