מכתב פרדה

(באותה מידה מותר לומר "פרידה")

הפרשה נגמרת –

"יד ללשון" נשברת…

אני מפסיק מתוך תסכול;

קשה לשאת מכות בלי גבול.

ניסיתי לתקן שגיאות

בלי להחמיר ברוב תביעות,

וגם בלי רצינות רבה מדי

במתינות לחרוז הערותי.

חשבתי לי, שכך אוכל לתרום

לשיפורים מעט בשפת בני המקום

בכתב כבעל פה.

חלמתי, כנראה.

עונים לי: "מה פתאום?!

כל הפינה שלך "הזאתי"

לא מוסיפה ולא גורעת;

זה נסיון אוטופי, דון-קישוטי,

לא מתקבל כלל על הדעת.

לתיקוניך-נדנודיך אין סיכוי

לא בקרוב, גם לא לטווח ארוך.

עלי קפדני

על הציבור תמיד דקדוק שׂנוּי,

ואת הטור התחיל – לפח לשפוך.

וזהו זה."

אני מודה שאין לי עור של פיל,

הרגשתי, "ממזמן" מושפל ומזולזל – נבוך…

הקץ לאשליות! ("את" אלה אין לי עוד)

כאן מיותרת חקירה, מראש ברור הדו"ח:

"יד הלשון" סופה הוא – "בּרוֹךְ".

כן, אקבל את זה הדין ולא אגיש ערעור.

אפסיק בזאת. לא אבלבל את מוח הציבור.

למי אכפת שיפור-דיבור, מה מכוער ומה אסור?

אני מרים בזאת ידי (אם כי בלב שבור…)

כי כאמור –

אני מפסיק מתוך תסכול,

קשה לשאת מכות בלי גבול.

להתראות להשתמע

אי-פעם שוב בעיני לשון?

את העתיד רק אלוהים יודע,

אך לי נדמה, לא בא עוד בחשבון. –

הפעם הערכתי, כמדומני.

סליחה, קהל נכבד!

עלי קפדני

במקום יוד-דלת השורות

חיברתי פי שלושה,

לא "פי שלוש" (אל תשחטו לי

עוד פרה קדושה!)

*25 שנה לפטירתו של עדי נחמני.