סחף בחורף בנקודה בשנים ראשונות

חורפים רבים עברתי: בוץ ושלוליות בכפר סאלד, סחף אדמה בנקודה החדשה בגבעת חיים והתקשורת לא פיזרה איומים לקראת סופה מתקרבת והכל היה כאילו מובן מאליו – בחורף קר ובקיץ חם.

כשניסיתי להיזכר איך בעצם שרדנו את החורפים של תחילת שנות החמישים, הבנתי שאני לא זוכרת שהיה לנו מעיל חם אי פעם. לילדים הקטנים היו שכמיות משאריות שמיכות של הצבא הבריטי, אבל לנו הילדים הגדולים יותר – מה היה? אולי בטלדרס (מעיל קל)? אני לא זוכרת את עצמי בבטלדרס, אלא רק הרבה יותר מאוחר בצבא. מעיל ראשון קיבלנו בכיתה י"ב. כל אחת קיבלה סכום כסף לקנות מעיל כלבבה ב'דיאמנט' או 'בית אוליפנט' – חנויות שהסכימו לעבוד בתנאי התשלום של הקיבוצים.

פעם בשנתיים קיבלנו סוודרים חדשים והייתה התרגשות רבה לקראתו, כי יכולנו לבחור את צבע הצמר ממנו ייסרג הסוודר, בעבודת יד או במכונה המשוכללת שנרכשה על ידי הקיבוץ (אולי לנדאו הייתה מומחית לכך). סוודר עם ריצ'רץ' נחשב אז כחידוש מדליק.

אופנת חורף גברית

בכיתה ח' או ט' קיבלנו נעלים חצאיות עם סוליות קרפ, שמשה ווילי הכינו בסנדלריה. עד אז הלכנו בוקר וערב, בימי חול ובשבתות, בנעלים גבוהות חומות, כלומר, נעלי עבודה. מטריות? מי ראה בכלל, זה נחשב אז אביזר בורגני.

תנורי חימום שעבדו על נפט היו רק בכיתות ואת החדרים בצריפים, לא זכור לי שחיממנו כי לא היה לנו במה. זכור לי קור עז כשנכנסים למיטה וכנראה שלפיג'מות הפלנל בכל זאת היה תפקיד חשוב פעם. בואו נגיד את האמת. גדלנו בסוג של מחסור, הן בביגוד ןהן באוכל, אבל לא הרגשנו את עצמנו כמסכנים. נדמה לי שההגדרה של עוני חלה עלינו, אבל אף אחד לא ראה את עצמו כך, אולי במעברה יש עוני אבל לא בחצר הקיבוץ.

כל ההקדמה הזו לא באה אלא כדי להזכיר לנו איך בעצם שרדנו את החורפים של שנות החמישים. בזכרונות של משה דייג מצאנו תיעוד המהווה תזכורת לימי החורף הראשונים בנקודה, כשהיא עדיין ערומה וכל זרם מים שוטף ממנה את האדמה ומותיר אחריו רשמים של סחף כבד.

ינואר 1952 – אחרי הגשם – סחף של המדרכות

בשנים הראשונות סבלנו מבעיות סחף קשות. ישראל כץ יישר את השטחים להכנת הבתים ויצר מדרגות, כשעל כל משטח כזה נבנו כשניים-שלושה בתים. יישור השטח שינה את הזרימה הטבעית של המים והיה צורך במציאת פתרונות למניעת הסחף. אני זוכר כי פעם אחתשהסחף לקח איתו שביל שלם של בטון והזיז אותו.

כך התחלנו בנסיונות לפתרון הבעיה. דבר ראשון שעשינו, היה כיסוי השטח בצמחיה שתמנע את הסחף. על הפתרון הזה קיבלנו ציון לשבח מארגון הגננים, אולי הוא שמור אצל חיימק'ה עד היום. דבר שני היה בניית טראסות ואת האבנים הבאנו מאזור מענית. הטראסה הראשונה שבניתי הייתה מתחת לבית של מטה לב, יחד אתי עבדו שלושה פועלים מאליכין.

חלוקת נפט, אמיתי נחמני משמאל

זכרון נוסף מאותם ימי חורף, שבטח יהיה מוכר לרבים שגדלו כאן, מלווה בריח כבד של נפט כי תנורי הנפט ליוו אותנו לאורך חורפים רבים בילדותנו. היו תנורי חימום והיו גם דודי חימום למים שגם הם עבדו על נפט. אם רצינו בחימום או במים חמים, היה עלינו לדאוג למלא את המכלים בנפט וזה היה סוג של סיוט, אבל מה לא עושים כדי להתחמם.

ריח כבד של נפט ליווה את החום שהפיץ התנור וכדי להתחמם באמת, היית צריך להיצמד עם כפות הידיים ורק אז ניתן היה לחוש בחום העולה מן התנור. חימום לא היה התפקיד היחיד של תנורי הנפט, הם סיפקו לנו את מאכל התאווה החורפי, זה ששבר את הרעב בהפסקות שבין השיעורים: בעזרת מתקן מיוחד שהנחנו למעלה הם היו לטוסטרים מעולים, הטוסטים שעשינו עליהם היו מקור נחמה בשעות הקור וגם אם היו מרוחים רק במרגרינה או "וולוטה", טעמם היה כטעם המעדן המשובח שלא יכולנו לחלום עליו אז.

טיולים לחיפוש פטריות עשינו כבר אז, משום מה נדמה לי שאז היו פחות פטריות, אולי אני טועה, מה שבטוח היה שאת כל השלל העברנו תחת עיניה המנוסות של מרים הישראלי שידעה לאתר את הרעילות שביניהן.

פברואר 1954, הגן של בלנקה, מחזור יג-טו

היו גם טיולים רגליים ליעדים נבחרים בסביבה, המועדפים ביניהם היו חולות עטה ושייח' מוחמד, המקום בו שוכן כיום בית-הספר "אופק" בשולי היישוב אלישיב. אז זו הייתה גבעה נחמדה ועליה קבר שייח' עם כיפה גדולה ועץ תאנה גדול סוכך עליו. בדרך לגבעה, שהיום היינו מכנים אותה "שמורה", היו נרקיסים רבים בשדות כפר חגלה וכלניות, עיריות ורקפות פרחו על גבעת השייח'. אז עדיין לא חוקק החוק לשמירת פרחי הבר ואנו, בעוונותינו הרבים, קטפנו ככל שיכולנו. כמה חבל.

לא מזמן שמעתי מבנות הכפר שגדלו באותן שנים באלישיב, כי הן, מתוך כוונות תמימות כמובן, קטפו פרחי בר עבור סוחר פרחים ממולח שגילה את האוצר המקומי. תמורת כמה מטבעות כסף הן אספו לו כל שבוע צרורות פרחים שנמכרו אחר כך בעיר הגדולה.

היום, קמה בכפר קבוצה המנסה להחזיר עטרה ליושנה ולהחזיר למקום את הטבע שהיה במקום. לצערי הרב, הקבר עצמו נמחק בידי בולדוזר שעלה על הגבעה ולא ניכנס כאן לוויכוח פוליטי.