אורי אייזנר 14/2/2019-21/8/1934 ט אדר א תשע"ט

נולדתי באוגוסט 1934 בפתח תקווה, להוריי, דוד והדסה שעלו כחלוצים של תנועת "כחול-לבן" מוינה שבאוסטריה והתיישבו בפתח תקווה. עד גיל שנתיים לא דיברתי מילה בעברית אלא רק גרמנית כי הורי רצו שאלמד שפה נוספת, בגיל 11 הלכתי לפעולות של תנועת "מכבי צעיר" והיומיום התחלק בין ביה"ס לתנועה.

הייתי תלמיד בינוני ומטה ונחשבתי פרחח מדופלם שעשה בלגן למורים. קראו לי בביה"ס "אבו ג'ילדה" על שם ראש כנופיה באזור פ"ת. יום אחד העפתי תפוז שפגע במקרה בבן של מנהל ביה"ס, למרות זאת המנהל אהב אותי. בתקופת ביה"ס, בזמן המנדט הבריטי, גויסנו לתנועות "ההגנה" והיינו שומרים בערב על מדביקי הכרוזים ומזהירים אותם מהגעת השוטרים הבריטים.

ביתנו היה בית של ייקים, מהסוג הוינאי, עם אוכל וינאי-פולני שהוכן ע"י אימא, היא הייתה עושה כל יום שישי צ'ולנט ואני הייתי לוקח את התבשיל לבית עם תנור חימום יחד עם כל פתח תקווה, האוכל של אימא היה מאד טעים ואני עד היום מתגעגע לטעמי התבשילים שלה.

בסיום ביה"ס, עבדתי בחשמלאות רכב במוסך של "דן" בתל אביב והייתי מקבל כרטיס חופשי של "דן". אני זוכר את התקופה הזאת כתקופה טובה.

התגייסתי ב-1952 לחיל החימוש. פחדתי שלא אקבל כ.ק-1 כי שקלתי 55 ק"ג וכל הלילה שתיתי מים כדי להוסיף משקל. בסוף בלשכת הגיוס, לא עניין את אף אחד המשקל שלי והם שלחו אותי ל"חיל הטכנאים" בגלל היותי בעל מקצוע. אז, בניגוד להיום, חיל החימוש היה חיל מכובד.

את הטירונות עשינו בצריפין בקורס לבעלי כושר קרביים והיינו יוצאים למסעות בחולות ראשון לציון כדי לקבור בדלי סיגריות שהמ"כ שלנו היה מוצא באוהל.

אחרי הטירונות עברתי לבסיס חיל החימוש בקסטינה, שם הכרתי את גילה ששירתה כפקידה במחסן החלקים. הקשר הממשי התחיל בנסיעה לכורדאני כדי להביא זחל"מים חדשים והיא לקחה איתנו טרמפ צפונה ומאז אנחנו יחד. בגלל קינאה של פקידה בבסיס על רקע רומנטי, גילה הועברה לבאר שבע והייתי נוסע לבקר אותה בלילות בכבישים תחת איום פדאיונים, על אף האיסור המפורש של הצבא. הייתי עוקף מחסומים ומגיע עד באר שבע. מכיוון שהייתי הנהג של משאית ההסעות הביתה, היינו עוצרים בבאר שבע ומשאית שלמה הייתה מחכה עד שהגברת הייתה מגיעה להסעה. הכיסא ליד הנהג היה נשאר פנוי מראש.

ב-1952, גילה השתחררה ואני נשארתי בקבע. אותה שנה התחתנו ואני עברתי לבסיס החימוש בבית ליד, הקרוב לקיבוץ. בשלב כלשהוא נמאס לי מהצבא והלכתי אל הרופא של הקיבוץ שצייד אותי במכתב לא מובן לחלוטין שבתחתיתו היה רשום פחות או יותר ש"הנ"ל חייב להשתחרר". השתחררתי ועברתי לגור בגבעת חיים.

אייל נולד עוד כשהייתי בצבא ב-1957. אותו יום קמתי בבוקר וגילה לא הייתה בבית. מסתבר שהיא כבר נסעה לביה"ח בלי להודיע לי, טסתי לצבא, לקחתי אוטו ונסעתי לבית החולים.

ב-1960, נולד אמנון. החלטנו לא לחזור לחדרה אחרי טראומת הלידה שהייתה לנו עם אייל ומכיוון שהייתה לאבא שלי פרוטקציה בביה"ח ה"שרון" בפ"ת נסענו לשם.

בתחילת שנות ה-60, נכנסתי לעבוד במוסך עם שאול ברלב ומיכה קרול. בהמשך התמנתי למנהל המוסך עד תחילת שנות ה-70, אז עברתי ל"גרנות". באותן שנים עברנו לבית המשפחה הראשון בשכונה "מהעיר לכפר" ובילינו בגידול ילדים, כלבים וחתולים.

ב-1967 גויסתי ובתקופת ההמתנה לפני המלחמה חנינו ליד ראש פינה. במלחמה נסענו אחרי הכוחות, ובגלל טעות של המג"ד שרץ קדימה לפני הטנקים, הגענו לקונייטרה לפני הכוחות המשוריינים. במזל לא חטפנו מהסורים.

ב-1968 נולד ארז ואיתו עברנו לבית החדש, בו אנו גרים עד היום.

ב-1972 עברתי לעבוד כמנהל אחזקה במפעל קירור המזון בגרנות, תקופה שזכורה לי כטובה והייתי בין הראשונים בקיבוץ שהיה לו אוטו "פורד אסקורט" ירוק משפחתי צמוד, העניין צרם לכמה "נשמות טובות" בקיבוץ שלא ראו את זה בעין יפה.

ב-1973, בצהרי יום כיפור, אני זוכר את ה"בומים" העל-קוליים של המטוסים. בערב כבר גויסתי ליחידה ועלינו לרמת הגולן, עלינו בשיירה גדולה לרמה. בבית המכס עצרו אותנו קצינים ש"גירשו" אותנו חזרה כי "הסורים כבר נמצאים על ציר הנפט". אני לא זוכר קטעים מיוחדים מהמלחמה למעט חייל סורי שהופיע באחד הימים שביקש מים ואוכל.

בתחילת שנות ה-70 התחלתי להתעסק בקליעה למטרה והקמנו יחד עם אריה רותם, יוני פרינץ, שאול ברלב ועוד חברי משק את המטווח ליד ההודיה ששימש אותנו באימונים.

זכיתי בהרבה מדליות וגביעים בתחרויות הקליעה. זכיתי באליפות מחוז המרכז, והוזמנתי לאימוני נבחרת ישראל, אם כי כי לא יותר מזה.

מאמצע שנות ה-70, התחילה תקופת הכדורמים במשפחה, כשאייל ואמנון היו שוערים של הקבוצה. היינו מתייצבים כל משחק לעודד אותם. הייתי נוסע כמעט לכל משחק חוץ, ברחבי הארץ כדי לראות אותם משחקים. היינו איתם ברגעים השמחים של הניצחונות וגם ברגעי האכזבה אחרי הפסדים.

ב-1975 אייל התגייס לצנחנים ושלוש שנים אחריו אמנון התגייס לסיירת צנחנים. היינו גאים בהם מאד ובעיקר עסקנו בלדאוג להם, לשלוח חבילות ולבקר אותם בשבתות בכל הארץ.

זכור לי קטע שאייל יותר מחודש לא כתב מכתב הביתה. לקחתי אוטו ונסעתי לתל פארס, תוך שימוש בדרגות הרס"ר שלי כדי לצעוק על המ"פ שלו שייתן "לילד" פקודה לכתוב הביתה, וכך היה. על אמנון לא ידענו כלום, כיוון שלא היה מספר שום דבר. ערב שישי אחד, כשצפינו ב"מבט" לחדשות, צולם כוח צנחנים שיורד ממסוק חזרה מלבנון, וראינו אותו יורד עם מכשיר קשר על הגב, היתר סופר בשבת.

ב-1986 ארז התגייס לגדוד 50 של הצנחנים, ועוד פעם חזרו הדאגות והריצות אחריו לכל הארץ כדי להסיע אותו לכל מיני חורים בהם הוא שירת. אני זוכר איך שהגענו לבסיס בבית סחור למסיבת הסיום וצה"ל הטיל עוצר על כפר שלם כדי ששיירת ההורים תעבור בשקט.

בתחילת שנות ה-90 נכנסתי לעבוד ב"גת" כמנהל המחסן הטכני והייתי מאושר כשיצאתי משם. אחרי כן התחלתי לעבוד בתיקון קלנועים של הקשישים בקיבוץ, עיסוק בו עבדתי עד שנת 2004.

באוגוסט 2004, לכבוד יום הולדת 70, הכינה לי המשפחה מסיבת יום הולדת גדולה, שהייתה ותהיה חוויה בלתי נשכחת עד יומי האחרון. אני מאחל לכל מי שמגיע לגיל 70 יום הולדת כזה.

נכנסנו לשגרת חיים של פנסיונרים, תעסוקה רבה סביב הבית על המון חתוליו, שדורשים המון אנרגיית טיפול, האכלה וגם הוצאות כספיות. תכנית ההפרטה וההכנסה החודשית מהפנסיה, מאד נוחה לנו ומאפשרת לנו לחיות חיים שקטים ונוחים.

היום אני סבא לשמונה נכדים: נופר, נוגה וענבל של אייל וסינדי שגרים בזיכרון יעקב, אסף, אלון ואלמוג של הדס ואמנון שגרים איתנו בקיבוץ ורועי וגל של אלה וארז, גם הם בקיבוץ.

הדס אייזנר

אורי יקר. ככה הייתי פונה אליך בזמן האחרון.

הפתעת אותי. שכחת שתכננו שתגיע לחתונה של אסף באוגוסט?

התאמצת כל כך להחזיק מעמד. עשית מעל ומעבר לכוחותיך.

ואתה איש חזק. מאז שהגעתי לגבעת חיים, אתה עמדת בשבילי ובשביל הנכדים. במלואך.

אני זוכרת: 19/9/89, רבע לאחת בלילה. חדר הלידות הישן במקלט המעופש בהלל יפה, אתה מנשק אותי על הלחי ואומר מזל טוב! רגע לאחר לידתו של אסף בכורנו. המילה הראשונה שאמר היתה: טרטור, וטרקטור על כל גווניו… ותשוקתו היתה ללכת איתך לטרקטורים האדומים והצהובים הגדולים במוסך. שם ידעתם שעות אושר רבות. אתה לוקח אותו בידיך החזקות והולך איתו, והוא כל כך אוהב אותך.

את "כלבי" של אלון, שעדיין מונח אצלנו על הכוננית בסלון, אתה הבאת לו, וכמה הוא נקשר אליו. בעת מחלתו כשהיה קטן ישבת לידו והענקת לו ביטחון ושקט. לא עזבת אותו.

ואת הטיולים בפרדס אני זוכרת. גילה ואתה ושתי הכלבות היפות סאלי ובלו, ואני צועדת עמכם בימי חורף שמשיים בפרדסים, מרגישה עטופה ביניכם.

ואת התחושה הטובה הזו, שתמיד תמיד, עד הרגע האחרון בו פגשתי אותך בבית החולים במוצ"ש האחרון, תמיד שמחת לראות אותי, תמיד ידעת לתת תחושה נעימה ורצויה.

ולסיום, אני רוצה להודות למאיה שזכית בטיפולה המסור כל כך בחודשים האחרונים, שידעה לתת לך ביטחון. סמכת עליה ואנחנו גם מאד מאד.

נוח על משכבך בשלום אורי יקר, תודה.

לדף ההנצחה