על סבתא דבורה

סבתאל'ה, שיחקת אותה! עקפת את כולם במשפחה והגעת לגיל 92 המופלג.

בשנים האחרונות היה לך קצת פחות חשק לחיות וציינת זאת מספר פעמים, אבל בפועל נאחזת בחיים כמה שיכולת וזכית לראות הרבה מחלומותייך מתגשמים.

בכל יום שישי הגעת לעירית או גילי לארוחת שישי ותמיד דאגת להביא מתנות לנינים. רוב המתנות היו מעשה ידייך לתפארת ועיקרן היו כובעי צמר שסרגת ומפות שרקמת.

תמיד כששאלנו אותך לשלומך הייתה לך את אותה התשובה "מה שמדברים". אם היינו שואלים מה מדברים? היית אומרת "מה ששומעים".

עד לפני מספר שנים היינו מגיעים אלייך לארוחה במוצאי שבת. למרות שלא היית ייקית והתגאית בכך שאת וינאית היו כמה נהלים "ייקים" קבועים:

• הארוחה מתחילה בשעה 19:15 בדיוק. אין איחורים. אם מישהו לא מגיע עד 19:14 מתחילים הטלפונים.
• השולחן חייב להיות מסודר בדיוק לפי הכללים של המורה לכלכלת בית – סכין בצד ימין, מיזלגות (כמו שהיית נוהגת להגיד) בצד שמאל כוס מעל הסכין, כפית מעל הצלחת….
• אסור לשים מרפקים על השולחן בזמן הארוחה והידיים צריכות להיות קרובות לגוף.
• על אכילה בידיים אין בכלל מה לדבר! למרות שלא פעם תפסנו אותך עוברת על כלל זה.

סבתא – היה לך כינוי זהה עבור כולנו – ילדים, נכדים, נינים וחתולים – בשבילך כולנו מוצי או מוצקל'ה. כולנו זכינו לשבת על ברכייך ולחוות את ה"ההופה הופה רייטה", ולמען האמת אף אחד חוץ ממך לא יודע איך השיר ממשיך…

מוסר העבודה היה בעינייך ערך עליון – על יום עבודה בסביום כמעט ולא היית מוכנה לוותר. אפילו בשבועיים האחרונים, כשכבר נהייה קשה יותר, היה יום אחד שהחלטת ללכת לסביום.

בבית ישבת כל יום לסרוג ולרקום. שני לילות לפני שנפטרת, התעוררת בארבע בבוקר וביקשת מאנה ללכת לשבת על הכורסא שלך מול הטלוויזיה. ישבת שם שעה, ראית טלוויזיה וסרגת. לאחר מכן אנה החזירה אותך למיטה ומאז לא קמת יותר.

לפני יותר מ20 שנה סיפרת ללאה הישראלי את סיפור חייך. לסיכום אמרת : "האם הייתי עוד פעם רוצה לחיות בקיבוץ? אני לא רוצה בכלל לחיות עוד פעם. פעם אחת מספיק. אני מקווה שזה הגלגול האחרון. היו עליות והיו ירידות. היו חיים דיי קשים. כמו לכל בן אדם. הרבה דאגות הרבה צרות. אבל גם הרבה דברים יפים. אבל עוד פעם לחזור? אני מקווה, שאין חיים אחרי המוות."

סבתאל'ה. נוחי על משכבך בשלום ואם את פוגשת את סבא או מכרים אחרים, תמסרי ד"ש.

הנכדים.

בהזדמנות זו אנו רוצים להודות לכל האנשים שליוו את סבתא בשנים האחרונות – לצוות הסביום המסור, לצוות הסיעודי, לבנות המרפאה, לאורנה, לציפי –

תודה!

מתוך דבריה של דבורה:

"עבדתי במטבח, באקונומיה, איפה לא? בסוף, איכשהו לא רציתי, הצטרפתי למנחם לעבוד בברווזיה. נגעלתי מזה אבל בסוף התרגלתי וזה היה נורא נחמד. חזרתי למטבח, עבדתי גם במועדון ויום אחד בא אלי יוסף הורוויץ ואמר לי ללכת ללמוד להיות מורה לכלכת בית. זה היה ב1961. ואני עם ההשכלה שלי… ללמוד עכשיו כימיה וכל מיני מקצועות… התחלתי והיה לי מעניין! נורא נהניתי. עבדתי בכלכלת בית עשר שנים עד שהעבירו את הילדים ללמוד במעגן מיכאל – ששם כבר היו מורות.

וועדות? הייתי בוועדת תרבות, בוועדת דירות, בוועדת נופש. לא משהו רציני. והייתי גם מרכזת וועדת חיילים כשעירית הייתה בצבא.

כשאני מסתכלת על חיי בקיבוץ אני אומרת שעשיתי את זה בשלמות. לא מצטערת. אף פעם לא חשבנו לעזוב.

האם הייתי עוד פעם רוצה לחיות בקיבוץ? אני לא רוצה בכלל לחיות עוד פעם. פעם אחת מספיק. אני מקווה שזה הגלגול האחרון. היו עליות והיו ירידות. היו חיים דיי קשים. כמו לכל בן אדם. הרבה דאגות הרבה צרות. אבל גם הרבה דברים יפים. אבל עוד פעם לחזור? אני מקווה, שאין חיים אחרי המוות."