השנה, לראשונה, לא מגדלים כותנה אצלנו וברוב המדינה. אברמל'ה שמיר (85) היה מראשוני הענף כאן ולכן דיברתי איתו על הימים הראשונים של הכותנה בגבעת חיים איחוד

אברמל'ה נולד בפולין והגיע לארץ עם הוריו בגיל שלושה חודשים. המשפחה התיישבה בנתניה, שם העביר את ילדותו.

אברמל'ה שמיר בשדה

אברמל'ה היה חבר גרעין שעשה הכשרה בדגניה ולאחר מכן היה אמור להשלים את קיבוץ משמר-דוד, אך היות והקיבוץ לא היה ערוך לקלוט את כל הגרעין, עבר עם חלק מהחברים לקיבוץ חולדה הסמוך.

"התמזל מזלי ואני הייתי אחד מהם. הכי אהבתי לעבוד בחקלאות וגידלתי שם את כל הגידולים שאתה יכול להעלות על דעתך: מלונים, אבטיחים, חיטה, שעורה, פשתן וחריע. שם גם פגשתי את רביבה, האישה שהכי אהבתי, שבאה מגבעת-חיים לעזור שם במסגרת סיוע למשק צעיר. סיפרו לי עליה, באתי לראות במו עיניי ונדלקתי".

בתחילת שנות ה-60 חזרה רביבה לגבעת-חיים, הוא הגיע איתה לכאן והם התחתנו בקיבוץ ונשואים כבר 60 שנים. אברמל'ה השתלב בענף הפלחה אותו ריכזו בומבה רפאלי ואח"כ דינה כרמי ועבדו איתו אורי וולף, שמעון הישראלי וראובן פיינברג. "גידולי השדה הייתה העבודה האהובה עלי גם כאן. עם הכניסה לגידול כותנה, שלח אותי הקיבוץ לארה"ב ללמוד על הגידול". עד היום הוא זוכר את הנסיעה הזו בגעגוע.

בהמשך עבד אברמל'ה גם באקונומיה וכ-20 שנים בקואופרטיב עמק-חפר ולקראת היציאה לפנסיה, הוא עבד גם בחנות לחלקי חילוף בנתניה.

על הרמפה – אברמל'ה שמיר אקונום

מתקופת העבודה בגידולי השדה הוא זוכר את אבא של ראובן פיינברג עובד בחריש ואת ראובן עצמו שטען תמיד שאברמל'ה לימד אותו לעבוד בלי לאכול. הוא זוכר שכשהגיע עובד חדש, היו עושים לו "זובור" – מורים לו לטפס על מיכל האמוניה ולבדוק אותו ע"י הרמת המכסה. אדי החומר היו גורמים לטראומה בלתי נשכחת לכל מי שעבר את התרגיל.

"זה היה חוסר אחריות מצידנו, כי הבחור היה עלול ליפול ולהיפגע, אך היינו צעירים. היינו מוגבלים בצינורות השקייה מאלומיניום ולכן היינו מעבירים קווים בידיים ופיתחתי מיומנות לזהות נזילות לפי צליל הממטרות".

באחת הפעמים הוא לקח איתו לשדה את ניר בנו, שהיה אז כבן חמש ואמר לו שהוא הולך להעביר קווים ותכף ישוב. כדי שניר לא ישתעמם, הוא נתן לו את השעון שלו שישחק איתו ומשבושש לחזור, כעס ניר וזרק את השעון שעד היום לא נמצא.

מה עשתה לכם החזרה של תמר בתכם עם משפחתה לקיבוץ?

"זה עשה לנו ממש ממש טוב והיינו מגיעים אליה לארוחות ערב שבת". הוא שומר על קשר יומיומי עם בניו ניר וזוהר בארה"ב וגם עם אחיו החי שם שנים רבות ועוסק בתכשיטים ויהלומים וזוהר עובד אצלו כאיש מכירות. הוא שמח עם ההפרטה בקיבוץ, נפגש עם ששון וארנון (מעברות) מדי יום ופוגש גם אחרים מדי פעם. הוא היה נוהג להכין צלי בשר-בקר עבור שכנתו מירהל'ה כפרי ז"ל, לפי בקשתה.

לקראת סיום שיחתנו, אברמל'ה שמח לבשר לי כי ניר, בנו, מתעתד לחזור לארץ בקרוב, לאחר ששלושה מבניו שירתו בצה"ל כחיילים בודדים ונשארו בישראל לאחר מכן.