ביום הרביעי היינו במחנה ההשמדה מיידנק

המחנה הוקם בתחילה כמחנה לשבויי מלחמה, בעיקר רוסים אבל מאוחר יותר נשלחו אליו יהודים מצ'כוסלובקיה, צרפת ויוון.

את פנינו קיבל בכניסה פסל ענקי שבנו לזכר האנשים שהיו במחנה. נכנסנו לביתנים במחנה. היום כל ביתן משמש מעין מוזיאון – באחד השאירו את המיטות של השבויים, בשני את השירותים, בשלישי מציגים את כל הנעליים שהנאצים לקחו.

הביתן הראשון שנכנסנו אליו היה הביתן של תא הגזים. רק דרכתי בו צעד ראשון ונהיו לי צמרמורות. ממש יכולתי לדמיין את אותם יהודים מפוחדים נכנסים ולא יוצאים משם. רציתי רק לצאת משם הכי מהר.

אחרי שעברנו בעוד ביתנים, המשכנו ועלינו למעלה, לכיוון הר האפר, כשבדרך תפס אותנו גשם. כולם רצו מהר וצעקו שקר להם, ולי רק עברה מחשבה אחת בראש – חשבתי על הנרצחים היהודים שלא היה להם כלום להתכסות בו. ספק אם אפילו היו להם הבגדים. לפני שהגענו למעלה, עברנו בעוד ביתן. והוא היה הנורא מכול מבחינתי. בביתן הזה היו המשרפות. זה היה נורא לראות אותם ולדמיין מה הלך שם.

המדריכה שלנו סיפרה שליד המחנה גרו פולנים שכול הזמן התלוננו שהעשן שיוצא מהארובה מלכלך להם את הכביסה בעודם יודעים טוב מאוד מה הוא העשן הזה. הייתי בהלם, ורצו לי מלא מחשבות בראש. יצאנו משם ועלינו להר האפר קפואים ורטובים מגשם.

כשהתחיל הטקס למעלה, ליד ההר, העיניים שלי התמלאו בדמעות. בסוף הטקס שרתי בעצב ובגאווה את התקווה.

כמה לחוצה הייתי לצאת למסע הזה. כמה חששתי לקראתו.

אבל אני לא מתחרטת על זה שיצאתי ולא אפילו על רגע אחד שהיה לי שם. הכי צחוק, כאב, רגש, עייפות, אכפתיות, נתינה ועוד מלא דברים ורגשות עברתי שם. והכל היה שווה את זה. שבוע שלם שעברנו יחד. כמה רגשות חלפו בין כולם בשבוע הזה…

נזכור ולא נשכח את כל הרוע שהיה שם. לא נשכח את המראות המזעזעים שהיו שם.

מימין: שי קריאו, יונתן פולק, יותם סיטון, יובל גיא, תם הרול, ליאם רוזנברג, תמיר בוכהולץ, יובל שנהב