מרגש ומשמח, אבל גם חם, מחניק וצפוף מאוד היה היום הראשון לשנת הלימודים. צפוף בכיתות, ובמסדרונות וצפוף גם בדרכים. צפוף ל-160 זוגות הורי כיתה א' בכביש הצר לבית הספר, לעשרות האוטובוסים שמסיעים כ-800 תלמידים (פי שניים מהמתוכנן), ומאוד צפוף ומסוכן לנו, שגרים לצידי הכביש הזה שהפך מזמן למפגע תחבורתי, אקולוגי, אסטתי ומה לא.

מה הפתרון? – הרחבת תשתיות, הגדלת כבישים, שהאוטובוסים יוכלו לעבור? זה אמנם הכיוון אליו הלך הקיבוץ בשנים האחרונות. עוד כבישים, (רחבים – שיהיה מקום לאוטובוסים) מגרשי חנייה, תאורת רחוב עירונית מעמודים אימתניים ומירוץ חסר נשימה לקדם תשתיות ביוב חשמל מים ותקשורת. בתי ספר, בריכה ומגרשי ספורט. לא אחד, אלא שני איזורים מסחריים, מוזיאון שואה, ספארי חיות, תחנה פסיכולוגית ועשרות יזמויות פרטיות, מפוזרות בין הבתים. זאת מבלי להזכיר שכונות בנים עם כ-80 יחידות דיור חדשות, (ועוד אחת בדרך, אולי) שיפוץ והרחבה של עשרות בתים, המוסיפים אלפי מ"ר של בנייה ומשפחות צעירות וגדולות. יותר אנשים במדרכות, הרבה יותר מכוניות שמשמשות לקפיצה קטנה לכלבולית, לדואר, להקפיץ את הילד לגן ושאר משימות יום יומיות שפעם נעשו ברגל, באופניים או בקלנועית.

כל שימוש ראוי, כל הרחבה מבורכת, כל תכנון מנומק ומשורטט לדבעי – אבל הכל ביחד הופך למעמסה והכבדה שלעיתים קשה לעמוד בה, בעיקר למי שרוצה לראות כאן יישוב כפרי, איכות חיים, קירבה לטבע, קהילה קרובה ומלוכדת, עקרונות משותפים לכולנו.
הרחבת התשתיות ובעיקר תשתיות התנועה, היא מפלצת שלא יודעת שובע. ככל שתוסיף ותרחיב כך יגבר תיאבון המשתמשים, עד שמגיעים למצב של העמסת יתר ופגיעה בלתי הפיכה באיכות החיים.

דוגמה לכך היא מה שקורה היום באיזור מתחם החינוך. החניות הקרובות מלאות. בן אדם נורמלי, אם ניתנת לו האפשרות לחנות קרוב יותר ולהשקיע פחות מאמץ – יעשה זאת. ככל שהחניות קרובות יותר למתחם, כך הן מתמלאות מהר יותר. החניות הרחוקות יותר, שהיו מתוכננות לשרת אותו במקור (מול מרכזון ז'-ט') נזנחות ועומדות ריקות. כשחנייה מתמלאת, והיא קרובה, המשתמשים לא עוברים לחנייה הריקה הרחוקה יותר, הם פשוט מחנים בשולי החנייה, מרחיבים אותה ודורסים את השוליים. כך כל האיזור סביב חניית הגנים הראשית, הפך כבר מזמן למרחב חנייה מאולתר מאובק ורמוס. גם מערבית לצריף של יוני. היכן שפעם היה ירוק ודשא, היום – מרבד של מכוניות. שמעתי שיש גם תוכנית לפנות את הצריף של יוני וליצור עוד חניה מה שיהפוך את המרחב כולו לחנייה אחת גדולה, ענקית, שתהווה מפגע אסתטי ובטיחותי ראשון במעלה.

אותה תופעה, של העמסת תשתיות ופגיעה במרחב מתחילה גם סביב חורשת האקליפטוס שליד מרכזוני הנעורים. פעם הייתה שם חורשה מפוארת, יכלת לשוטט בה ולהרגיש שמץ של ניתוק. בראשונה צמצמו אותה מצד שכונת החיילים (החנייה הגדולה והנטושה), בצעד שני צמצמו אותה מצד מערב,, בסלילת דרך מקבילה לכביש ההיקפי שלא ברורה כל כך מטרתה וייעודה, ועכשיו הגיע המכה הסופית – מצד צפון – עוד חנייה !!!! ליד הפעוטונים שחודשו זה עתה.

מה ההגיון כאן? כשיש חניה גדולה וריקה, שהמרחק בינה לבין הפעוטונים ששופצו לא עולה על 50 מטר. והדרך אליהם עוברת בשביל מקסים ומוצל. מדוע עדיפה החנייה על חורשונת של עצי הדר שאליה יכלו הפעוטות לצאת לטיולי הטבע, עליהם גאוותנו. לאן הם יצאו עכשיו – למשטח כורכר לוהט בשמש?

"אל תהיה נודניק", אני כבר שומע את הקולות. "בסך הכל חנייה קטנטנה בשולי הקיבוץ, מה אתה רוצה ? – אנשים רוצים לחנות, קרוב ככל האפשר".
נכון, קשה לנו לעיתים להעריך את סביבת החיים שלנו, ועד כמה היא רגישה ושברירית, ובאיזה מהירות ניתן לשנות אותה, רק בכמה צעדים כאלו "קטנים".

דוגמאות: על חורשת האקליפטוס, שלמעלה ממחצית שטחה אבד – דיברנו. בחורשה ליד בתי החיילים – שליש משמש לחלקות ירק – שימוש ראוי, אולם כזה שמגביל את השימוש, ולו רק מהרצון שלא להרוס את ערוגות הירקות (שחלקן עומדות נטושות חלק מהשנה). שליש שני תפוס על ידי משטחי חומרי גינון ובנייה, ערימות אבנים וסלעים של עסק גינה פרטי. התרחבות זוחלת שכל פעם נגסה עוד ועוד מהשטח הציבורי. חורשה נוספת – בלב הקיבוץ, ליד מחסן המשק משמשת כבר זמן רב, מקום חנייה לרכבים נטושים. והיא מוזנחת ומלוכלכת. ואלו רק דוגמאות מעטות.

המצב חמור במיוחד מכיוון שהריסת איזורי טבע/נוי לטובת תשתיות היא חד סטרית כמעט תמיד. אין כמעט מקרים שבהם איזורים מוזנחים ולא שמישים שוקמו וחזרו לשמש כאיזורי נוי/פנאי/טבע. לי מוכרים רק שניים, איזור שביל הנחש בשכונת הבנים, שוב הלב נרעד למחשבה מה היו קורה אילו היה שם כביש, כמתוכנן במקור, וחניית גן רימון ש"הוחזרה" לילדים והיא עדיין מגרש ריק, נטול צורה וצמחייה. גם במצבה האסתטי הלא מושלם, עדיין המצב הקיים עדיף פי כמה על הזמן בו רכבים נשקו לגדר הגן וילדים קטנים הסתובבו בינם.

חוסר האיזון בולט כשחושבים על חוסר המעש בשיקום שטחי תשתית מוזנחים. כך בחניית שכונת החיילים, הגדולה והריקה, (יאזן מעט את חניית הפעוטונים החדשה) בשטח שליד החשמליה, (ששנים מדובר בו על מתקנים לילדים), תשתיות חקלאיות זנוחות, כבישים רחבים ו"עירונים" מדי (הכביש מהחנייה הראשית לאיזור הכלבולית, הכביש הפנימי של שכונת הבנים א') ועוד.

אז מה עושים? תהיה פרודוקטיבי, אומרים כל מבקשי טובתי.

עושים כמה דברים די פשוטים :
– לומדים להגיד לא!! לא חייבים לבצע כל רעיון לגבי התרחבות והוספת תשתיות, או לרצות כל בקשה למקסם את הנוחות של חברים. להיות צנועים וקמצנים בכל הקשור למשאבי הנוף והטבע שלנו.
– לשמור על איזון. כל פגיעה בנוי או בטבע הקיבוצי, אם הכרחית, צריכה להיות מאוזנת על ידי הגדלת משאבי הטבע ושיקום שטחים מוזנחים ותשתית לא מנוצלים.
– לשאול את עצמנו האם באמת חייבים לבצע את הוספת התשתיות? ואיך ניתן לעשות זאת באופן המינימלי?
– לשתף את הציבור, לשמוע דעתו ולקיים מוסדות ציבור הגונים ומגוונים.
– לזכור ששיקולי יעילות, התרחבות והפיכת גח"א למרכז הומה של פעילות איזורית הם לא השיקולים היחידים – יש גם אחרים.
– להבין שירשנו מתנה ייחודית ומדהימה שהיא הנכס היקר ביותר שלנו – חצר הקיבוץ. הפרטתה בפרוטות עבור נכסים משניים המצריכים תשתיות פוגעניות היא חסרת הגיון, בכל היבט – תכנוני, כלכלי וחברתי.
– לשמור על עוגני החזות הקיבוצית – חצרות פתוחות, שבילים צרים, פרופורציה אנושית, שטחי נוי ירוקים ושטחים חצי טבעיים, יחס נכון בין שטחים בנויים לפתוחים.
– צמצום והפרדת תשתיות תנועה משטחי חיים ומגורים.
– עידוד אורחות חיים סביבתיות והנגשתן – תחבורה ציבורית (נהג בית), אופניים וקלנועיות, הליכה ברגל…
מעניין שדווקא הקיבוץ, שהציע סביבת חיים אלטרנטיבית וחדשנית, שהיום רבים מכירים בגאונותה, חוזר היום דווקא אל תפיסות התכנון המיושנות מפעם. בעולם מתחדשים, ואצלנו בקיבוץ מתיישנים. בעולם החיצוני מצמצמים והורסים גשרים, ואצלנו מוסיפים חניות.