החוג לציור החל להתקיים בחודש פברואר 1954, פחות משנתיים לאחר העלייה לקרקע. קשה להאמין שבני דור המייסדים, חלוצים,  העסוקים בבנית הקיבוץ החדש, השכילו למצוא זמן פנוי לביטוי עצמי ופרטי בתוך תפיסת העולם השיתופית.

ביומן בתוכנו מס' 72, 22.1.1954, נכתב לראשונה על הכוונה להקים חוג לציור:

ביומן הבא, מס' 73, מתאריך: 6.2.1954 מודיעים, החוג נפתח:

חברי החוג: (מימין לשמאל) רבקה קראוס, מתכופפת: נורית רפאלי, המורה: משה פרופס מעין החורש, מד'גה, שושנה פניגר ודמות שאינה מזוהה.

ב- 13.2.1955 מצאתי כי האסיפה הכללית אישרה את השתתפותה של נורית רפאלי בקורס לציירים באורנים. הקורס, מצוין בעלון, ימשך חודש ימים, עלותו: 35 ל"י. מזכירות האיחוד החליטה להשתתף ב-25 ל"י.

24.2.1955, תחת הכותרת: "נקום ונעשה" כותב אריה שינדלמן: "…במרכז כל העשיה ביצירת חברה קיבוצית ערה, בונה ומתפתחת עומד אדם, הנתבע לתת את מיטב יכולתו לקידום החברה כולה. האם יעלה מישהו על הדעת שנצליח לרתום את חבירנו לגילוי יתר יזמה ומאמץ בשטח העבודה והייצור בלי שנחזק אצלם יחד עם זאת את הכרתם שאמנם דרכנו הקיבוצית אף מבטיחה יותר שלימות של כל אחד עם עצמו ושל כל אחד כפרט עם החברה כולה. על חברינו להיות משוכנעים שחיינו יפים יותר ומאורגנים יותר מאשר החיים הסובבים אותנו בחוץ, ושיש תגמול למעשינו – סיפוק צרכים, קטנים כגדולים, חומריים כרוחניים, בביתנו הקיבוצי. חברינו צריכים להרגיש בחייהם היום-יומיים שיש קשר בין התקדמותנו בשטח המשקי לבין התמורה שאנו יכולים לזכות בה על ידי הנאה מרמת חיים גבוהה יותר…

"נראה לי כי לא אשגה בהפרזה אם אומר שהתפתחותנו המשקית בשנים האחרונות ראויה לציון מיוחד: פותחו שטחים נוספים רבים בחקלאות אינטנסיבית, הוספנו ענפי ייצור חקלאיים וחרושתיים, וגם אם נשאר עוד כר נרחב להתפתחות ולייעול נוספים, הרי יש להתברך בדברים שהושגו. אך יחד עם זאת קיימת אצלנו ההרגשה שלא עשינו די בשדה החברה והתרבות. ההזנחה בו תתוקן רק על-ידי השקעת מאמצים רבים ומגוונים, במחשבה ובמעשה…לא תיתכן פעולה תרבותית מוצלחת בלי להבטיח את הכלים הדרושים, והם: מבנים, כגון בתי תרבות, חדרי מוסיקה ועיון, כלים לתזמורת, צבעים ומכחולים לחוג ציור, ספריה וכו'."

 כשנתיים לאחר הקמת החוג, עם הדיוניים סביב הקמת בית התרבות, הדיון סביב צרכיו של היחיד בתוך הקולקטיב ממשיך:

ב- 3.2.1956, כותב שלמה ברגר תחת הכותרת "על חוגים ועל תרבות":

ובאותו עלון ממש, כותבות רבקה ונורית לראשונה על החוג:

      לאחר דיונים אלו, קיבל חוג הציור משכן קבע: החלל בתוך מגדל המים. בחוג עצמו היו יותר מהמשתתפים משנראו בתמונה, אך בשום מקום לא נכתב בדיוק מי. מג'דה, נורית, רבקה ושושנה פניגר, שהיו הגרעין הקשה של החוג, הפכו ליוצרות עצמאיות. הן זכו לתערוכות שאצרה חנוש בגלריה ובחדרים רבים בקיבוץ תלויים עד היום ציורים שלהן.