וואללה, מצ'עמם.

בדרך כלל, כשאני כותב את דבר העורכים, מגיע איזה זרם תודעה ומה שנשאר זה להוריד אותו אל הנייר. הזרם הזה קשור בדרך כלל לתהליך סוער כזה או אחר המתחולל פה בקיבוץ, אבל מתברר כי בעת הזו – נאדה.

כאילו אין שיוך, אין קללות, אין שכונה ג', אין השמצות אישיות, אין איומים בתביעות דיבה. מה קרה לכם? מה השקט הזה?

למרות שתהליך ההסכמות נראה כמי שנבלע בתהום הנשייה של הקורונה, עושה רושם שזה לא מטריד מישהו, אין תהיות על קהילה או "קהילה", חלק מתחסנים וחלק לא, קמינים ממשיכים לבעור בעוז והעולם ממשיך להסתובב.

צילום: אמיר שילה

לכמה רגעים בשבועות האחרונים, אפשר היה להתרשם שהשאלה הנוקבת ביותר היא שאלת "כלבים משוחררים בקיבוץ, כן או לא?", אבל גם היא קיבלה את תו התקן של סערה שאיבדה מכוחה – לאחרונה היא קושרה לשואה באחד מאפיקי המדיה פה. מן המפורסמות היא כי במאה ה-21 כל שאלה, סוגייה או תהייה המאבדות מערכן, נקשרות היישר לשואה, על-מנת לשוב ולעורר עניין, אבל גם זה לא עזר לה להמשיך ולצוף.

מבט אחרון מחלון הפעוטון

עולה לפתע חשד כי לאנשים רבים טוב פה רוב הזמן. עולה לפתע גם החשש הממשי – אנה אנו באים? מה נעשה עם כל הדפים בעלון? נמלא אותם בדברים כמו "פרוייקט פעוטון" הנהדר שאתם יכולים למצוא בגליון הזה? נזכיר לכם דמויות שחיו כאן כמו אורי לברון שסיפור הערב לזכרו נמצא פה גם הוא? נביא מיזמים ברוכים מבחינה אקולוגית וחברתית, כמו מיזם מתחם היד השנייה בכניסה הצפונית של חדר האוכל? נספר את סיפור המקום דרך האנשים, המעשים והתמונות? לא מאיימים, אבל אם לא תהיה לנו ברירה – זה מה שנעשה.