טאח, טאח, טאח.

כל מי שאי-פעם שמע את הצליל הזה, יזהה אותו בעיניים עצומות.

צליל רגבי העפר הנוחתים על חלקו העליון של ארון, בתוך הקבר הפתוח.

שעת בין ערביים קפואה בבית הקברות המקומי.

אנחנו, קבוצה של גברים מזדקנים, אוחזים בשתיקה באתי חפירה ובתנועות מונוטוניות משליכים פנימה, אל הקבר הפתוח, את רגבי האדמה אשר נחפרו קודם מאותו בור. מכסים את הארון.

טאח טאח טאח.

הצליל המוכר. צליל סיום. אט אט מתמלא הקבר עד שהבור נעלם.

בדיוק 90 דקות לאחר מכן, במרחק של 130 מטרים דרומה בקו אווירי מהקבר הרענן, אני שוב אוחז באת חפירה.

גם הפעם הצלילים מוכרים לכל מי שאי-פעם שמע אותם והוא יזהה אותם בעיניים עצומות. "כך הולכים, השותלים / רון בלב ואת ביד / מן העיר ומן הכפר / מן העמק, מן ההר".

אני חופר ומעמיק קצת את הבור ושתי בנותיי עם בן דודן המתוק, אוחזות בעץ הצעיר והרענן והשלושה מורידים בזהירות את העץ לבור. ושוב אני מכסה בור.

זורק פנימה את הרגבים שמסביב, מהדק ומהרהר. על מה שיש באותם 130 מטרים, על ההתחלה ועל הסיום.

ככה יצא שבט"ו בשבט השנה, כיסיתי שני בורות, של סיום והתחלה.

קיבלנו בצער את ההודעה על פטירת רבקהל'ה חן לאחר סגירת הגליון. ההספדים בגליון הבא.